מאז לידתה מתנהלים חייה של האמנית התל אביבית, מלי קנופף, מאחורי מסכה, ולא בכדי. אלמנט ההסתרה הוא המוטיב המרכזי ביצירותיה של הצברית, ילידת חיפה, דור שני לניצולי שואה, ואלה מתאפיינות כולן בפנים אטומות ובציפורים מעופפות שאינן יודעות מנוח. מסתבר שהמסכות, בהן היא משתמשת ביצירותיה, כאילו מנחות אותה לצייר על סמך רעיון ערטילאי, אסוציאציה חופשית, או דימוי כלשהו החולפים במוחה.
דרך-חתחתים ארוכה נאלצה מלי לעבור עד שהגיעה לחוף המבטחים של היצירה האמנותית שלה. טביעות אצבעותיהם של ימי השואה הנמהרים הותירו בה היטב את אותותיהם, כבת לקצין-משטרה ועקרת-בית, דור שני לניצולי מחנות הכפייה בהונגריה. ובעזרת החינוך הנוקשה והמוקפד שהוענק לה, היא הצליחה, אומנם, לרכוש ידע אוטודידקטי רב, אבל בה בעת דוכאה כמיהתה להגשים את משאת-נפשה ולהפוך לאמנית לכל דבר.
אחרי שלושים שנה של עיסוקים שונים ומגוונים לפרנסתה, ביחסי ציבור ובתקשורת, בעבודה שוחקת ומתישה כמזכירה רפואית וכמנהלת אדמיניסטרטיבית בבית-חולים, גמרה מלי אומר לעשות פסק-זמן מחיי השגרה שלה ולהשתחרר מההיחשפות למצוקות הזולת, כשעוד קודם לכן נאלצה לחוות את מות שני הוריה, בו-זמנית בשנה אחת.
וכך, לראשונה בחייה, הצליחה מלי, סוף-סוף, לעשות משהו למען עצמה ולהגשים את משאת-נפשה משכבר הימים: לזנוח את חיי החומר של העבר ולהמירם בחיי הרוח של אמנית לשמה. לצורך העניין הסתייעה מלי בספיריטואליסטית יהודית פלאות, שהדריכה אותה לעשות את המהפך המבוקש. זו, מסתבר, הצליחה לחולל בה פלאות כדי לעבור מעולם המציאות החומרנית אל מחוזות הדמיון והרגש.