סטפן צוויג כתב ש"בנדיר שהכוחות המכריעים, הגורל והמוות, באים אלינו בלא אזהרה מוקדמת. בכל פעם שהם עורכים ביקור אצלנו, הם מקדימים לשלוח לנו שליח שקט, רעול-פנים, אך כמעט תמיד האיתות המסתורי אינו נקלט". ואם קשה לנו לזהות איתותים לאירועים הרי-גורל, קל וחומר שקשה לנו לזהות איתות לאירוע קל-ערך כמו התמכרות קטנה.
ההתמכרות הזעירה שפיתחתי לסדרת הבי-בי-סי 'מה יגידו השכנים' ליפפה זרועותיה סביבי במהירות, כי תפסתי את הסדרה בזנבה, בתום עונתה הרביעית. רק כעת, בציפייה לעונה הבאה, אני מוכנה להודות שהסדרה חילצה ממני תרועות של חיוכים. כאלמנת-מסך של 'סיינפלד', לא חשבתי שאזכה לכך עוד.
גיבורת הסדרה היא הַייסינת', עקרת בית שכל גינוניה ומחשבותיה (הגדרה טכנית בלבד) נתונים לעשיית רושם על שכניה. במהלך המרדף הגרוטסקי אחר 'מעמד חברתי' רודה הייסינת' בבעלה ריצ'רד, הנכפף לכל פקודותיה ללא הינד שפם. כך למשל, היא מאלצת אותו להתאמן על הצלצול בפעמון הדלת של איזו נכבדת מקומית לפני ביקורם אצלה. "תשלח אל הזמזם אצבע מנומסת אך תקיפה", היא מדריכה אותו, "כי מישהו עשוי להסתכל עלינו מהחלון". היא גם אוסרת עליו לדבר בטלפון כאשר אינו "לבוש בצורה נאותה". מובן שהריצה אחר מראית עין של מהוגנוּת מתנפצת שוב ושוב אל מדוחי הנסיבות הבלתי צפויות - והתסריט משַסה בגיבורה קיתונות מהן. כל ימיה היא יגעה למלא את תאוות הרושם, אך בסוף כל פרק חוטפת איזו פדיחה בפרצוף. אפשר לראות בכך המחשה בריטית וולגרית ל"שלא ימצא האדם אחריו מאומה".
קומדיות ישראליות דוחות אותי כי הן דומות מדי למציאות סביבנו. בסיטקום דנן אין סכנה כזו, כי הדמויות מדיפות ריח בריטי עז: הקשיש המטורלל הסבור שהמלחמה טרם נגמרה ויש לו חיבה בלתי נשלטת לחצוצרות, רימוני יד ועלמות בנות 20; הרווקה בת החמישים פלוס שמתלבשת כמו חדרנית בחופשה (פנטזיה בריטית נצחית) ומכורה לרומאנים עם גברים נשואים ("המנוול הזה בגד בי עם אשתו!"); המובטל השמן וטוב-הלב השקוע עד צוואר (כפול) בצ'יפס, בירה וטלוויזיה; הרווק המזדקן שחי עם אחותו רכת ההליכות והקרדיגנים. גם הסגנון בריטי להחריד: קצת גסויות, והרבה מלאכותיות תיאטרלית. למעשה, הסדרה גובלת כבר בבּוּפוֹנָדָה (מחזה הבנוי על סיטואציות מוגזמות, גרוטסקיות). משעשעות במיוחד הן אחיותיה של הייסינת', המנהלות חיי בטלה מאושרים בדירה מלוכלכת ומבולגנת (מובן שהייסינת' בוֹשה בהן עד עמקי אין-נשמתה).
כל אחד מכיר איזה אדם גס/חסר אנושיות כמו הייסינת'. אני למשל מכירה מישהי שהקנאה וצרות העין שפוכות על פניה בגלוי כפי שמְעַיו של חתול דרוס שפוכים על הכביש. לפחות בבי-בי-סי, התרעלה הופכת למצהלה. חז"ל אמרו ש"העצבות נמשכת מהטחול", וכאן קורה ש"השמחה נמשכת מהתכול" (של המסך).
