שנתיים וחצי יוצרת ומופיעה הלהקה הצעירה והתוססת הזו ביחד, כשאת הרעיונות המדהימים לסיפור העלילה של המופע חיברו יוצר "בוב ספוג" סטיבן באנקס, וקבוצת יוצרים מתחומים שונים, בהם המוסיקאי דיוויד פו, הבימאי איתמר קובובי, רינה יארובסקי, מאט קנת הרקדן והכוריאוגרף, ובמיוחד תרמו מדימיונם וכושר יצירתם כל צות הרקדנים/אקרובטים/שחקנים. על הבמה הגדולה של היכל האמנויות בהרצליה, סיפרו המופיעים בתנועות גופם, בהתפתלויות הבלתי רגילות ובחיבור הכה זורם בין כולם, את סיפורה של ילדה וחלומה. הנערה, (מולי גאולר הכה ייחודית, רקדנית מחול קלאסי ועוד) שהוריה מתייחסים אליה עדיין כילדה, ומוצאת דרור למחשבותיה תוך שקיעה בחלום (כמו דורותי ב"הקוסם מארץ עוץ"). בחלומה, היא רואה משהו מאיים מתקרב, ומסתבר שזה הצל של עצמה. קיר חדרה מסתובב, והיא נבלעת מאחורי המסך, ויוצאת למסע גילויים מדהים, כמו ב"עליס בארץ הפלאות”, או כמו ב"האריה, המכשפה וארון הבגדים”. הדימיון מאפשר דרור למחשבות, כמו גם דרור ליצירתיות של היוצרים. המסע של הילדה-הנערה חושף אותה ליצורים מוזרים, לפרופורציות הגדלות ומתמזערות לחלופין, שצורותיהן בהתמזגותן יוצרות ממש פסלים בסגנון מודרני ועכשווי כאחת. כל הזמן יש התרחשויות. הדרמה לא חדלה לשניה, גם אם כדי להפיג את המתח יש קטעים בהילוך איטי. היצורים המשונים לעיתים מפחידים ומאיימים, ולעיתים ידידותיים. ביניהן מפלצות; שפים אפריקנים המבקשים לבשלה בתוך הדוד הרותח, שזה הקטע הכי מרנין ומרגש; יד ענקית שהופכת אותה לילדה עם ראש כלב, ובהמשך, הפגישה שלה עם קנטאור, חציו אדם וחציו התחתון סוס - שוב ציטוט מהמיתולוגיה היוונית. בכלל, הציטוטים והשימוש בקודים תרבותיים - מרובים מאד, כמו השימוש בצלליות שמזכיר את עבודותיה של קארה ווקר ברטרוספקטיבה שלה במוזיאון ויטני, והם שמעניקים את העושר הרוחני לוויזואליה הכה מצודדת. כל תנועה או בליטה במופע הופכת משמעותית ומגרה את דימיון הצופים. כשכמה דמויות מתלכדות לאחת - נוצר פסל. כל הרקדנים יפים וחטובים, משכילים ובעיקר - אתלטים כמו דרק סטראטון, שעשה הסבה מכדורסל למחול, ובעלי ניסיון ב"ברייק דאנס" מילדותם, גם אם לכולם תואר אקדמי מאוניברסיטאות שונות. או כריסטופר גראנט בעל הקוביות, שגופו נראה יותר כמו של דוגמן צמרת מאשר של רקדן, ואת גמישותו הבלתי תיאמן רכש בנערותו במופעי רחוב של היפהופ וברייקדאנס. דיימון האניקט, הדאנס-קפטן, בעל כמה תארים בלימודים רב תחומיים ובמוזיקה, כמו גם באמנויות לחימה. מורגן האוטון מסיאטל, בת' לואיס הבלונדית היפה מג'ורג'יה, קריסטל באטלר שרעמתה הבלונדית הופכת למצנפת שף מאיים מאחורי המסך בצלליות. היא, דרך אגב, הצטרפה לפני שבועיים וחצי ללהקה כשנקראה לדגל. ג'סטין נוריס, שגילה את אהבתו למחול רק בגיל 17, ולורן ילאנגו, שהיא מראשוני היוצרים של "ארץ הצללים". כל החבורה המלהיבה הזו, בעזרת צוות היוצרים המקורי, מעלים כאן הופעה מהפנטת ומסעירה, שאין להשוותה ל"תיאטרון השחור" או ל"קרקס השמש". זהו עושר כזה של רעיונות תוך שימוש בכל הטכניקות של כ"כ הרבה תחומי אמנות - מולטי-מולטי-מדיה -שממש אסור להחמיץ את אחת מהופעותיהם בהרצליה, חיפה ובכל הארץ. קסם של הופעה, פלא של ממש.