פה ושם יש כתמי עובש של חוסר יעילות בחיי. אני משקה קקטוס מת. מחזיקה שני כלבים שאחרים זרקו. קוראת ספרים שקראתי כבר. שולחת מיילים לא תכליתיים. מאכילה חתולים שממילא יידרסו או ימצאו עצמם בבית הספר לרפואת שיניים בניסויים נוראים. ושיא חוסר היעילות: אני אומרת שאני צמחונית לאנשים שממילא יחזרו הביתה לאכול גופות מעונות, ובוודאי לא יספרו לילדיהם שזה לא מוכרח להיות כך. לכך יש להוסיף את המנהג לשסות בחיים את המילים ולשסות במילים את החיים. ואין דבר עלוב ונפלא יותר. כמה היו בזים לי המנכ"לים שהופיעו ב'איך להצליח בשישה שיעורים'. מפוּקַסֵי לו"ז, הם אינם משחיתים את זמנם על פעילויות תת-תל"גיות שבהן חוטאת אזוֹבית הנפש הנ"ל, אלא נצמדים למטרה הסאפיינסית העתיקה בעולם: הרחבת תחום המחיה של ה'אני', קרי צבירת כסף ומעמד חברתי. המנכ"לית יעל קרוב סיפרה לרונאל פישר שהסוד שלה הוא מִקְבּוּל. נניח: להסתפר, ותוך כדי לגלוש בלפטופ ולשוחח בטלפון. לקחת את הילד לגן ותוך כדי לרוץ. "כך אני חיה חיים כפולים", אמרה למראיין פישר, שהביט בה בפליאה מסויגת. "מה עם שתי דקות לסיגריה?", גיחך על סדר יומה הממושטר. הקֶרַח הקוצני ביניהם התרכך רק כאשר המנכ"לית חשפה את המוטיבציה שלה: לברוח מהחיים המצפים לאישה בבני-ברק, שם גדלה. מחיר ההצלחה: "אני לא מרגישה כלום", הודתה. גם מנכ"ל אחר שהופיע בתוכנית, זיו מנדל, אינו מבזבז זמן על הא ודא רפופי תכלית, אלא עסוק כל ימיו ב"נטוורקינג" (networking) - ציד קשרים. בכנסים הוא מתחייך בכפייתיות אל המתוועדים ולא חוזר הביתה עד שלא נצברו בכיסו 20-30 כרטיסי ביקור. אפילו בפעוטון של ילדיו הוא עשה נטוורקינג ("יצאו לי מזה עסקים לא רעים") עם ההורים האחרים. פישר נראה רתוּע: "רוב הזמן אין לי סבלנות לאנשים זרים", התבונן במנדל בפליאה סולדת. בעוד פישר הוא בתפקיד המשקיף הנרתע לו בעצלתיים, יורם יובל הוא העוגן המדעי. פסיכיאטר הצמרת מנהל עם פישר דיאלוג זריז (לא ממש סוקרטי) סביב המושג 'הצלחה', ובעיקר מצטט מחקרים מפי הגבורה של הפסיכולוגיה. למשל: מחקר המוכיח כי אדם המעוניין להצליח במקום עבודתו צריך להתחנף לבוס וללכלך על חבריו למשרד (גם אני מכירה אחד כזה, פרטיו שמורים בחבית ברמת-חובב). הבטתי במצליחנים וחשבתי: ספק אם יש להם פנאי לשמוע על פלוטינוס, פילוסוף סגפן ששאף אל הממד "שמאחורי הזמן", ממד של שקט ושלווה. הם רודפים, אך נראים רדופים; גאים במאות מכרים, אך נראים בודדים להחריד; מלאי מרץ, אך ריקים מאינטימיות. ואולי הכול רק בדמיוני, עיירה עליזה וקודרת השוכנת ליד נהר הזמן. אותו דמיון שנדמה לו שהוא המנכ"ל שלי, ולעתים קרובות גם צודק.