בשבועות הראשונים להתקוממות, הטענה המרכזית הייתה שאל-ג'זירה, תחנת הבית של קטאר, לא מסקרת את ההתקוממות אלא מובילה אותה. בדמשק פעלו בנחישות והתוצאה הייתה שאל-ג'זירה - ועמה העיתונות בכלל - סולקה מן הזירה. אולם השטח סירב להירגע, ואז צפה המנטרה של "כנופיות חמושות" המלווה אותנו מאז. יש לשים לב, המשטר בדמשק נזהר מאוד מלתאר את הכנופיות כ"איסלאמיסטיות", ככל הנראה מתוך הבנה שתיאור כזה - בין אם הוא נכון ובין אם לאו - עלול למשוך לשטח רדיקלים איסלאמיים ולייצר נבואה שמגשימה את עצמה.
בחודשים האחרונים שמעתי לא פעם בשיחות עם גולים סורים, שנמשכו עמוק לתוך הלילה, רמזים דקים, זהירים מאוד, שאכן יש תופעה כזו. הההתקומות בסוריה לא פרצה כך לפתע פתאום במארס האחרון, הם הסבירו. הסימנים בשטח נראו זמן רב קודם לכן. מה זה זמן רב? הגולים הסורים מדברים על כך שתופעות של תקיפות עלומות ברחבי סוריה החלו כבר בשלהי 2008, אולם המשטר בדמשק, בתגובה אופיינית למשטר מסוגו, ניסה להעמיד פנים כאילו אינן קיימות.
כך למשל, שמעתי על מקרה שהתרחש בשנה שעברה באזור לטקיה. קבוצה במדי הצבא הסורי נכנסה לאחד הכפרים באזור וטבחה בתושביו ללא רחם. זמן לא רב אחר כך, כאשר הגיע הצבא הסורי האמיתי, יצאו תושבי הכפר שנותרו בחיים ממחבואם וחיסלו את הכוח עד אחרון החיילים. הדינמיקה הזו נשמעת מוכרת גם מחודשי ההתקוממות הראשונים בסוריה, למשל באירוע הטבח בכפר ג'יסר א-שורור. בשיחות אחרות שמעתי על-כנופיות שנכנסו לתוך לטקיה עצמה, זרעו אימה בעיר באמצעות יריות חסרות פשר ונעלמו כלעומת שבאו. האירועים האלו נותרו פנימיים, כשהמשטר עושה כל מאמץ להמעיט בחשיבותם ולדווח עליהם בצמצום, אם בכלל. תושבי סוריה נותרו באפלה לגבי המתרחש.
על-רקע הדיווחים הללו שבתי ושוחחתי השבוע עם קבוצת גולים סורים, שהחליטו שמבחינתם הגיע הרגע לעזוב את הקן החמים והבטוח שבנו לעצמם באירופה החופשית ולהצטרף לצבא הקצינים החופשיים של סוריה. בשבועות האחרונים הפכה התופעה לסוג של עלייה לרגל. בדרכם לגבול טורקיה-סוריה עוצרים המתגייסים הטריים באיסטנבול, שם הם מבלים כמה לילות ללא שינה, בשיחות ארוכות לתוך הלילה עם אנשים כמותם שהגיעו מ"שם" או שנמצאים בדרכם ל"שם". אלו מפגשים רווי עוצמה, אפופי עשן ואלכוהול, אי שם במלון זול בעיבורי איסטנבול. במפגשים האלו מדברים על הכול. על "הכנופיות החמושות", על בשאר ומשפחתו, על הברחות, על השוק השחור, על חברים שנעלמו במרתפי המשטר. הכול.
בימים האחרונים נכנס לרפרטואר נושא חם חדש. "הלובים". באותו מלון שבו מתאכסנים הגולים מתגוררים כעת גם לוחמים לובים שנפצעו בקרבות נגד קדאפי והוזמנו על-ידי ממשלת טורקיה לקבל טיפול רפואי באיסטנבול. אותם לובים, המתגוררים במלון ויוצאים לטיפולי יום בבית החולים הסמוך, סיפרו למתגייסים החדשים על התופעה חסרת התקדים: לוחמי ג'יהאד לובים שמנסים כעת להיכנס לסוריה ולהצטרף למלחמה נגד בשאר.
שאלתי את הגולים הסורים אם ידוע להם מי מממן את הג'יהאדיסטים הלובים. "ארגונים איסלאמיים שונים שתומכים בתנועת האחים המוסלמים הסורית", הייתה התשובה. "וזה לא חדש. הכסף מגיע מקטאר, ישירות מממשלת קטאר, לתנועת האחים המוסלמים הסורית בטורקיה, והיא מעבירה את הכסף לקבוצות בשטח. הם מעבירים בעיקר כסף, מחשבים נישאים וטלפונים לקבוצות ההתנגדות בסוריה ובלבנון. בימים האחרונים עבר גם ציוד לימי החורף הקרים".
אם לקוראיו הנאמנים של המדור הדברים מזכירים את שיטות המימון של הממלכה הסעודית בזמן הג'יהאד נגד הכיבוש הסובייטי באפגניסטן -זה לא מקרה. הדמיון אכן בולט. נראה שגם בקטאר אימצו את השיטה, שנועדה גם לרצות את הקיצונים שבתוכה וגם להרחיק אותם מנמל האם במפרץ הפרסי. אם לא לאפגניסטן, לפחות לסוריה.
