לפני שבועיים ביקר בישראל ראש ממשלת אלבניה, סאלי ברישה. הוא לא היה היחיד מן הבלקן שהתארח בירושלים. באותו שבוע נחתו כאן גם גם ראש ממשלת רומניה ושר החוץ של מונטנגרו. המתקפה הבלקניית הזו היא רק חלק מרצף של ביקורים, שיחות והסכמים ההולך ומבסס, גם אם באיחור, את יחסינו עם מדינות הבלקן, כמו גם עם מדינות הקווקז.
הקשרים הללו הולכים ומקבלים משנה חשיבות אל מול היחסים ההולכים ונפרמים עם טורקיה. גם השינויים במשק הנפט והגז הופכים את הבלקן והקווקז לחשובים מאי פעם. ישראל מתחזקת כעת את היחסים עם יוון, קפריסין וסרביה מחד-גיסא ועם אזרביג'ן וגאורגיה מאידך-גיסא, באינטנסיביות בלתי מוכרת. לפני שבועיים אף כתבנו כאן על המשולש האסטרטגי המתהווה בין ישראל, סרביה ואזרביג'ן על-רקע האינטרס המשותף למלחמה בבדלנות. סרביה ואזרביג'אן תומכות זו בזו על-רקע מאבק בבדלנות של קוסובו ונגורנו קארבאך. ישראל מצטרפת למשולש הזה על-רקע המאבק נגד הכרה חד-צדדית בעצמאות פלשתין.
והנה מגיע לישראל ראש ממשלת אלבניה. מדינה מוסלמית קטנה בלב אירופה המונה שלושה מיליון וחצי תושבים וחולקת גבול משותף עם קוסובו, המחוז הבדלני של סרביה שישראל אינה מכירה בעצמאותו. אך ראו זה פלא, ראש ממשלת אלבניה, שנולד בכפר קטן סמוך לקוסובו ותומך בעצמאות החבל - דווקא הוא מצהיר כי הוא מתנגד להכרזת עצמאות חד-צדדית של הרשות הפלשתינית באו"ם.
שאלתי אותו איך הוא מסתדר עם הפלא הלוגי הזה. ברישה לא התבלבל לרגע. "זה פשוט לא עוזר", השיב. "צריך לחזור לשולחן המשא-ומתן. אנו בעד שתי מדינות לשני עמים. זה אולי הנושא הסבוך ביותר על סדר היום הבינלאומי, כך שניסיונות לעשות קיצורי דרך לא יעזרו. הצהרתי על כך בפתיחות בעצרת האו"ם".
ברישה מכיר את נתניהו מ-1996. יש לי איתו קשר טוב, הוא אומר. גם עם ליברמן. בנושא האירני הוא מתיישר עם העמדה הישראלית לכל אורך הדרך. "טהרן גרעינית היא סכנה לעצמה ולעולם. בעולם יש איש אחד שמשתמש באותה שפה שבה השתמשו הנאצים כלפי היהודים, וזהו אחמדינגא'ד. בדוח האחרון של סוכנות האו"ם לאנרגיה אטומית יש אינדיקציות ברורות לכך שטהרן פועלת לייצור נשק אטומי, ובה בעת מסרבת לקבל פקחים. על מועצת הביטחון לפעול כדי למנוע מאירן להפוך למעצמה גרעינית שתאיים על האזור כולו, ובפרט על ישראל".
ועם טקסט כזה מה עוד אפשר לבקש? אולי קצת יותר דיוק היסטורי. במסגרת הניסיון לקדם את רוח האחווה והידידות בין מדינת ישראל לעם האלבני הועלתה על נס תרומתה של אלבניה להצלת יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה. "לא הייתה אנטישמיות באלבניה", אמר ברישה, קרדיולוג במקצועו. ואכן, יש לא פחות מ-65 אלבנים המוכרים כחסידי אומות העולם. אולם בהרצאה שנשא האורח בפני המועצה ליחסי חוץ בירושלים היו כמה שתיקנו אותו בעדינות. ראול טייטלבאום, עיתונאי שנולד בקוסובו, אמר לאורח כי מניסיון החיים שלו הוא מכיר תמונה קצת שונה. שגרירת סרביה לשעבר בישראל, השוהה כאן כאורחת חוקרת, הזכירה לאורח את דיוויזית הוואפן אס אס ה-23 האלבניית סקנדר בג, הקרויה על שמו של גיבור לאומי אלבני, שהייתה מורכבת ממשתפי פעולה מקומיים והעבירה את יהודי קוסובו לברגן בלזן. האווירה קצת נעכרה אולם לא לזמן רב, וכולם שבו לדבר בהתלהבות על הקשר העכשווי החדש והטוב. אלבניה היא כעת חברה בנאט"ו, וכמדינה קטנה בלב אירופה, עם כלכלה בסיסית מאוד, היא יכולה להיות בסיס למינוף משמעותי של מדיניות החוץ הישראלית.
כמובן, יש לאלבנים משאלות. יותר ממשאלות. הם היו רוצים לראות השקעה ישראלית מסיבית בכלכלה האלבניית, בעיקר בתחומי החקלאות, התיירות והאנרגיה המתחדשת. גם על-רקע חשרת העננים המתקדרת מעל שמי גוש האירו, נראה שישראל אכן צריכה להשקיע בתחומים הללו באלבניה. באופן עקרוני, זו תחילתה של ידידות מופלאה.
