על הבמה רחבת הידיים בהאנגר שהקצתה עיריית בת ים לתיאטרון הייחודי הזה, בלב אזור התעשיה של בת ים, על גבי פסי רכבת שעוצבו כה יפה בידי שני טור שעיצבה גם את התלבושות, מניחה אישה מבוגרת סדין וכרית ונשכבת. היא מחכה לרכבת שתבוא ועימה תסיים את חייה. לפתע מגיחה מהחושך ילדה, ומתחיל דו-שיח ביניהן. תחילה בחוסר אמון, ובהמשך נדמה כאילו שתי הזהויות הן של דמות אחת. הילדה כביכול מחכה לפגישה עם ה"ילדים". מי הם? מה הקשר שלה עימם? מדוע היא פוחדת ללכת לעשות פיפי לבדה, ומבקשת מהאישה שתבוא עימה, ואחר-כך מתנגדת לכך? רוב ההצגה היא פינג-פונג של עליות ומורדות, התקרבות והתרחקות של שתי הדמות. שתיהן דוויות, מלאות בעצב, ונושאות על גבן נטל של סבל איום. צמד שחקניות מצוינות רותי אוסטרמן בחרה בשתי שחקניות מעולות לתפקידים המורכבים הללו. שפרה מילשטיין כבר זכתה בפרס "קיפוד הזהב" על משחקה בהצגת הפרינג' הזו. אין פלא, שתושבי בת ים ממלאים את האולם האינטימי הזה. ההצגה החלה לעלות בתיאטרון העברי-ערבי ביפו, וכעת, כשתיאטרון נוצר קיבל בית קבוע משלו, היא תעלה כאן גם ב-3, ב-4 וב-5 בינואר. יעל צוקר מקסימה בדמות הילדה מלאת התום, הפקחות והיכולת להחליף מצבי רוח מריגוש לקור. דרך סיפורה המזכיר אגדות ילדים מפחידות של האחים גרים, נחשפת מציאות דואבת איומה המתרחשת במחוזותינו, ומתועדת שחור על גבי לבן במסמכים, בעיתונות ובטלוויזיה. על התעללות ילדים וצעירים בקטנים ובחלשים מהם, כמו גם התעללותם בזקנים ובחלשים. שילוב קטעי הוידיאו של אורי דרוקמן על המסך הענק ברקע, מעשיר את החוויה וממצק את המסר הנוקב שבהצגה. אם הבימאית בחרה בסוכריות מאבן במקום אמיתיות - הרי כאן הן ממלאות גם תפקיד של השפלה ועינוי מעצם היותן אבנים, ומסמלות את ההתעללות המינית שעוברת הילדה, וההתעללות שעוברת האישה. מחזות איכות ב"נוצר" המשפטים במחזה קצרים, ובמיוחד בחלקו הראשון מזכירים מחזה אבסורד כמו "מחכים לגודו". אוסטרמן בחרה להעביר מסרים קצרים וחזקים, כשאת המרווחים ביניהם היא ממלאה בתנועת השחקניות, במבטים, ובאימפקט שלהם על הצופים. מבט - אומר יותר ממילה לעיתים. פסי הרכבת לעולם יזכירו לנו את קרונות המוות שהעבירו בהם את אחינו ובני עמנו לקיצם הנורא במשרפות שבמחנות הריכוז. ואכן, בסוף המחזה מתגלה סודה האיום של האישה, כיצד ניצלו חייה בהיותה ילדה על פסי הרכבת, שם. תיאטרון "נוצר" מתאפיין כבר שנים בהפקת מחזות-איכות שאי-אפשר לשכוח אותם. השחקנית-בימאית דלית מילשטיין, המנהלת האמנותית היא גם הדרמטורגית של ההצגה, והתאורה המופלאה של זיו וולושין מאירה בצורה כה משובחת את המתרחש, גם ללא מערכת של עשרות זרקורים. בזה כוחו של המעצב הנהדר הזה. המוזיקה של נדב רובינשטיין גם היא נוטלת חלק בהתרחשות, ובסך-הכל - זוהי פנינה של הצגה.