השופטת: דלית שרון-גרין, בית המשפט לתעבורה, נצרת המועד: יום ראשון, 27.11.11, שעה 11:45 הנושא: תיקי תעבורה פליליים נכנסתי באמצע דיון שגרתי לכאורה, אותו החליט הסניגור להפוך לקרב עקרוני נגד ה"נשיפון" - מכשיר לבדיקה ראשונית של שכרות נהגים, הנותן לשוטר אינדיקציה האם יש לעבור לבדיקת ה"ינשוף". מצד אחד ניצב סניגור מתלהב ואף מתלהם, ומן הצד השני - תובע צעיר שכנראה לא חשב שיצטרך להגן על כל משטרת ישראל. דלית שרון-גרין ניצבת בתווך, נותנת לסניגור לבצע את מלאכתו אך לא מתרשמת יותר מדי מהתיאטרליות המוגזמת שלו.
הסניגור פותח במתקפה כאשר עולה עד התביעה השלישי, קצין בדרגת רב-פקד, והתובע מבקש להגיש באמצעותו את הדוח על בדיקת הנשיפון. "כדי שראיה תתקבל, היא צריכה להיות חוקית", טוען הסניגור. "יש כאן קהות חושים. בודקים אנשים במכשיר בלתי חוקי. החוק מתיר לבדוק במכשיר שאושר לשם כך ופורסם ברשומות. אני לא יודע כמה אפידמיות עוברות כשהמכשיר הזה עובר מפה לפה. המשטרה עושה דין לעצמה, מגישה את זה ובתי משפט מקבלים ואין פוצה פה ומצפצף, אז הנה פציתי פה". התובע מסביר, שמדובר במכשיר שאינו יוצר ראיות לשם הרשעה אלא רק אינדיקציה להמשך הבדיקות. שרון-גרין מעיינת במסמך ובקול חרישי מכתיבה החלטה המקבלת אותו.
האולם הופך לשדה קרב החקירה הנגדית תקיפה ולוחצת. הסניגור שואל על חוקיות הבדיקה בנשיפון, והקצין מסביר מדוע וכיצד משתמשים בו. "אני מתאפק להיות מנומס", אומר הסניגור, ושרון-גרין משיבה לו: "תודה". הוא מתעקש לקבל תשובה לשאלתו, אבל גם את שרון-גרין הוא כבר בלבל: "מה הייתה השאלה?", היא תוהה. הקצין משיב, שהוא יודע שהנשיפון אושר כחוק.
הסניגור ממשיך: "אם היית יודע שהמכשיר לא אושר כחוק, היית משתמש בו?" שרון-גרין: "זו שאלה שהתשובה עליה היא השערה". הסניגור מתווכח, אך היא נותרת שקטה ושלווה: "תטען את זה בסיכומים. השאלה מה היה עושה אילו - איננה רלוונטית". הסניגור: "זה כן רלוונטי, היינו רואים הדגמה חיה של רמיסת החוק". שרון-גרין: "המקום לזה הוא בסיכומים". הסניגור, אחרי דקות ארוכות של ויכוח: "תודה, לא אתווכח". שרון-גרין מאפשרת לו לנהל חקירה תוקפנית ואף מסייעת לו להסביר את השאלות לעד, אך בדקות הבאות נראה שהיא סובלנית מדי ומאפשרת לסניגור להפוך את האולם לשדה קרב.
כאשר התובע מעיר משהו, הסניגור יורה: "הוא ממלמל ואני לא מבין מה הוא אומר. תצהיר מה אתה מגיש ואענה לך. אני מבקש להיות מאופק. אם בית המשפט חושב שזה חוקי לקבל אותם [את פלטי הבדיקה] - יקבל אותם". שרון-גרין: "אין צורך בכל זה", ומכתיבה שהסניגור מתנגד לקבלת הפלטים. היא מבקשת שיפרט את התנגדותו, אך הוא מסרב: "עד עכשיו לא היה שום רבב בהתנהגות של גבירתי". שרון-גרין: "אם אדוני רוצה להתנגד, אני צריכה לדעת למה". הסניגור מתרצה: "אני רואה כעת לראשונה את המסמכים". שרון-גרין לתובע: "המסמכים הועברו להגנה?" התובע מתחמק מלהשיב. שרון-גרין דורשת תשובה והוא אומר: "הנוהל הוא שהסניגור היה יכול לבוא ולצלם". הסניגור: "החומר הזה לא היה בתיק, אתה מבין מה שאומרים לך?" עיניה של שרון-גרין מסגירות שהיא מתאמצת להתאפק. לאחר שהיא לוחצת מתברר, שהתביעה לא הודיעה להגנה שיש מסמכים נוספים ולכן מחליטה שלא תקבל את אותם מסמכים.
הנאשמת בוחרת שלא להעיד. התובע מסכם בקצרה, הסניגור - הפעם כבר יותר רגוע - שב וחולק על חוקיות הנשיפון, וטוען שבעצם כלל אין צורך להתגונן. יש לו עוד טענה מעניינת: "כאשר אדם ממתין וממתין וממתין לבדיקה [בינשוף] - הוא עובר למצב של שכרות בזמן ההמתנה, גם אם לא היה במצב של שכרות כאשר עצרו אותו". שרון-גרין מתאמת את מתן פסק הדין עם יומנו של הסניגור: 29.12.11.
הסניגור נרגש, השופטת עוזרת בתיק הבא מתגלה מחדל חמור של המדינה: העד שלה לא הגיע, התובע לא שוחח איתו ערב הדיון ואין לו מושג מה קרה. המחדל חמור במיוחד לנוכח העובדה שהנאשם הגיע במיוחד מאילת; שרון-גרין חסרת אונים, וכל שנותר לה לעשות הוא לדחות את הדיון ל-23.1.12. בהחלט ייתכן שבמקרים כאלו, יש לפסוק הוצאות על חשבון המדינה לטובת הנאשם.
תיק נוסף מאפשר לשרון-גרין להפגין שוב את סובלנותה, כאשר הסניגור נראה נרגש-משהו והיא מסייעת לו להתמקד. מדובר בערעור על השבתת רכב ושלילת רישיון מינהלית לאדם שנתפס נוהג בשכרות. הסניגור טוען, שמדובר באב לחמישה ילדים הזקוק לרכב לפרנסתו, כך שלכל הפחות - יתאפשר לו להפעיל את הרכב בידי אדם אחר. התובע מתנגד: לנאשם יש 25 הרשעות מאז 1983. הסניגור טוען שאין אף הרשעה בשכרות. שרון-גרין, הבקיאה בפרטי הבקשה, פותרת את הוויכוח בקלות: "יוגש ואני אעיין. תרצה להשיב לו" - היא אומרת לתובע - "אני אאפשר לך". הסניגור: "זהו מקרה חד-פעמי שהמבקש הפנים את חומרתו, עברו אינו מכביד". שרון-גרין: "ציינת את זה, גם בכתב וגם בעל-פה". היא מבקשת מהסניגור שלא לדבר עם התובע כדי שתוכל לקרוא את גליון ההרשעות, ומיד מכתיבה החלטה, המלמדת שגם הסניגור וגם התובע לא ממש דייקו:
"קיימת תשתית לכאורית להוכחת העבירה המיוחסת למבקש, שהיא חמורה ומקימה מסוכנות. למבקש 42 הרשעות קודמות, האחרונה - ב-2011 בגין נהיגה במהירות. ב-1995 הורשע בנהיגה בשכרות משום שסירב להיבדק. המבקש טען שנהג משום שאשתו הייתה אמורה לנהוג אך שכחה את המשקפיים. לטעמי, בחירה בנהג שיכור במקום נהג ללא משקפיים, היא נפילה מן הפח אל הפחת". לאחר איזון בין האינטרס הציבורי לבין האינטרס הפרטי, מסיימת שרון-גרין, היא דוחה את הבקשה.
ההכתבה, כדרכה של שרון-גרין, נעשית בקול חרישי ולאחר מכן היא אומרת בקול את עיקרי ההחלטה. הסניגור שוב מבקש להחזיר לפחות את הרכב כדי לצמצם נזקים; שרון-גרין, בסבלנותה הרגילה, מאפשרת לו לטעון למרות שכבר קיבלה החלטה ולבסוף חותכת: "אם אדוני רוצה, הוא יכול כמובן להגיש ערעור".
השורה התחתונה: שופטת סבלנית וסובלנית, אולי קצת יותר מדי, הנותנת לנאשמים ובאי-כוחם את יומם בבית המשפט - מבלי להתרשם יתר על המידה מרטוריקה מתלהמת או מטענות רגשניות. מנהלת את הדיונים באיזון נכון בין יעילות לבין שמירת זכויות כל הצדדים. למרות שהתיקים שגרתיים וחוזרים על עצמם, היא מפגינה עניין ומעורבות. מזג שיפוטי: 8 יעילות: 9 