בראש מדור הדעות של הארץ מתפרסם הבוקר מאמר מאת
ארי שביט, שבנוי על בסיס שבלונות שביט המוכרות והאהובות כל-כך. שביט כתב עשרות מאמרים כאלה בעבר. הנה כתב עוד אחד. כחלק מעבודתו בהארץ על שביט לכתוב פחות או יותר את אותו המאמר המתפרסם שוב ושוב. אין לכחד, הוא עושה זאת היטב. מי שנהנה לקרוא מאמרים קודמים של שביט, יתענג על הנוכחי.
אולם לרגע אחד במאמר הנוכחי מציץ מתוך רצף המשפטים הנפוחים מרוב חשיבות עצמית, מעט חוש הומור. בבואו לפרוס בפני הקורא את השילוש השלישי (אחרי ששביט נוקב בשלושה רגעי עבר אפלים, שלושה ניסיונות עבר להשתיק את התקשורת ומגיע לשלב שבו עליו לתת שלוש דוגמאות להתנפלות עבר על מערכת המשפט) חוזר שביט על אותו הביטוי שלוש פעמים ברציפות ("
דניאל פרידמן"). אומנם לא הבדיחה המצחיקה ביותר בתולדות העיתונות העברית, ובכל זאת – פאנץ'.
הומור עצמי הוא הניגוד המובהק ביותר לחשיבות העצמית. מי ירצה להוציא ולו טיפה של אוויר חם מבועה שניפח בעמל רב? אולי מי שמבין שלולא שחרור הקיטור עלולה הבועה להתפוצץ. אכן, הבועה מנופחת כדבעי: "מעולם לא היינו מכוערים כל כך", קובע שביט בשורת הפתיחה למאמרו, ומשם הטון הולך ומקצין. "[...] העיניים רואות את שלא האמינו שייראו: אפלה בצהריים. ישראל אפלה המחשיכה את ישראל הנאורה [...] מעולם לא נעשה ניסיון כה מקיף לרטש את פנינו ולהחליפם בפנים אחרות".
הטון הטרום אפוקליפטי, שמאפיין את מאמרי שביט, אינטגרלי לתעשיית החדשות. העולם כמרקחה צועקת הכותרת הראשית ובד בבד מציעה לקורא הצעה שקשה לסרב לה – השבת הסדר על-כנו. הבוקר, אצל שביט, הגורם למצב הטרום אפוקליפטי הוא גם המציל האפשרי.
בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. באחד הגלגולים הקודמים של שביט ונתניהו גילם העיתונאי את תפקיד השמאלני שמציע לחבריו לקבל בלב פתוח את מנהיג הימין החדש. נתניהו הלך וחזר, שביט נשאר והנה הבוקר הוא מבקש מראש ה
ממשלה לשאת "נאום גדול אחד בשבח הדמוקרטיה והנאורות וזכויות האדם" כדי "לעצור את הטירוף" שבו נתונה המולדת (בינתיים, ב"ישראל היום", לועג דרור אידר לקריאות השבר ששביט הוא ממייצגן הבולטים).
בעמודי החדשות של עיתוני הבוקר את מקומו של הנאום הגדול האחד שישיב את הסדר האשכנזי-ליברלי על-כנו, תופסים צעדי ענישה נוקשים מטעם זרועות המדינה. העמודים הראשונים בכל העיתונים נוגעים לאפשרויות דיכוי ניצני ההתקוממות של חלק מצעירי היהודים הימניים בשטחים הכבושים.
מעריב ו
ידיעות אחרונות מדגישים בכותרתם הראשית את החלטת נתניהו לא להגדיר את המעשים של הצעירים הללו כטרור ("תג מחיר לא יוגדר 'טרור'" ו"נתניהו: זה לא טרור", בהתאמה). ב"ישראל היום" מוציאים לפועל את החלטת ראש הממשלה ("מלחמה במתפרעים", נכתב בכותרת הראשית של ה
עיתון). בהארץ בוחרים, בכוונה תחילה יש להניח, להפר את החלטת נתניהו ("נתניהו הורה על פעולות לטיפול בטרור יהודי", נכתב בכותרת הראשית של העיתון).
"ישראל היום" והארץ מציינים בשער העיתון את שלל הצעדים העומדים על הפרק: "הוצאה לאלתר של צווי מעצר מנהליים לפורעים; הגדלה מיידית של מספר המורחקים מהשטח; שיפוט של הפורעים בבתי דין צבאיים; מתן סמכות מעצר לחיילי צה"ל; הגדלת צוותי החקירה המיוחדים של השב"כ, המשטרה, הפרקליטות וצה"ל והגדלת המשאבים לחקירות". ב"ישראל היום" מדווחים על כך חמישה כתבים [שלמה צזנה, גדעון אלון, לילך שובל, איציק סבן ויהודה שלזינגר] המונים את הצעדים שאושרו ומצטטים את ראש הממשלה ואחרים. הפרשן
דן מרגלית מעלה את השאלות "כיצד להיאבק בתופעת הפרא שמאיימת על שלמות המדינה? שבסכלותה שוללת כל קונצנזוס ואחדות והמתנה ופשרה? שעלולה לגלגל את ישראל לא רק למצב של מלחמת אזרחים, הגרועה מאוד כשלעצמה, אלא אפילו למלחמת אחים שאין גרועה ממנה?" ומבטיח – "אדון בסוגיה זו מחר בהרחבה ובפרטנות".
בהארץ בוחרים בגישה שונה ומלווים את הדיווח בבדיקה עיתונאית מתבקשת. חיים לוינסון מציין כי "בחינת שורת צעדי החירום שעליהם הכריז ראש הממשלה מעלה כי מרבית הסמכויות החדשות שהוענקו לכוחות נמצאות זה מכבר בידי רשויות הביטחון".
עמוס הראל מגדיר את הצעדים בטור פרשנות נלווה "פלסטר על פצע". להערכתו, "המערכת שהתפתחה במשך עשרות שנים בגדה המערבית ולצדה התלות ההדדית בין ה
מתנחלים, הפוליטיקאים ואנשי כוחות הביטחון, חזקות מכדי שהמגמה תתהפך בבת אחת".
בעמוד 5 של ידיעות אחרונות מתפרסם מאמר מאת
בעז אוקון תחת הכותרת "עצמנו עיניים". "מי שמזדעזע כל כך מהתקפות פעילי הימין על הצבא", כותב אוקון, "יכול לשער בליבו מה עובר על הפלשתינים בשטחים מדי יום. (...) האלימות הפכה להרגל. היא הפכה להרגל משום שרשויות האכיפה עצמו עיניים. ואלימות לא נעצרת. היא מתפתחת לבסוף למחלה. ואז הניסיון לחזור ל
כבוד אנושי נכשל. (...) הפער בין הזעזוע שהתעורר עקב הפגיעה בחיילי צה"ל, מול התגובה האדישה לפגיעות דומות בערבים, מלמד על כך שכמו בגרמניה של אז, התגברנו על הסלידה המולדת מהפשע עצמו, ואנחנו מזהים אותו רק כשהוא מופנה נגד חיילים. פגיעה בחיילים חמורה מאוד, ואף על-פי כן – פגיעה בתושבים הערבים אינה נופלת ממנה, והיא חמורה עוד יותר אם היא נעשית תחת עינו העצומה של השלטון".
כל הכפולה השנייה של ידיעות אחרונות, שבה מופיע מאמרו של אוקון, מוקדשת ליחס הרשויות אל המתפרעים הימניים. "תוקפים ומקללים חיילים, שורפים מסגדים – וחומקים מעונש", נכתב בכותרת הגג. "הדלתות המסתובבות של נוער הגבעות", לשון הכותרת המרכזית בעמוד. אינפוגרפיקה מונה מקרים לדוגמה מהעבר הקרוב ובתחתית העמוד אף מתפרסם תצלום [חיים צח] של מסגד עליו רוססו כתובת נאצה.
לרגע עולה הרושם שהנה ידיעות אחרונות ממלא את התפקיד הראוי לכלי תקשורת במדינה דמוקרטית ומתריע בקול גדול מפני פגיעה הולכת וגוברת בזכויות אדם. אבל אז נזכרים שבשבוע שעבר, למחרת הצתת מסגד, טרקטור ומכונית בכפר ברוקין שבשומרון, היה הארץ העיתון היחיד שטרח ומצא מקום לדווח על כך בשערו. ידיעות אחרונות, לעומת זאת, היה העיתון היחיד שלא דיווח על כך כלל. עצימת העיניים אינה תופעה הנוגעת לשלטון בלבד. רשויות האכיפה עוצמות עיניים דרך קבע מאלימות המכוונת נגד ערבים כי הן יודעות שרוב כלי התקשורת עושים זאת אף הם.