בתחילת ההצגה הקהל מצוי בשדה תעופה. מסך הווידיאו הרחב מספק את הרקע, וקולות הרמקול המכריזים על ביטול כל הטיסות בשל מטען חשוד כפצצה - מכניסים את שלושת הגברים המהודרים, שבדרכם לטיסת עסקים - וגם את הקהל, למתח. בהמשך, מגיעה דיילת שמציעה לקהל לעבור ל"אולם המתנה”. ושם, מתחילה העלילה לקבל מינוף. על מיטה בחדר שינה, מתעלס זוג, הנשואים כל אחד למישהו אחר. האשה - נשואה לגיבור המחזה, אביב קושניר, שאמור לטוס בטיסה שהתבטלה. המאהב - אור בן עטיה, נכנס לטראנס של יחסי הסאדו-מאזו, קושר את האשה (תימור כהן היפה והסקסית) בידיה ורגליה, אך כנראה משום שיחסיהם אינם בנוים על רגש אמיתי, גם החשק לא בדיוק עובד, והוא מאונן מאחורי המיטה.בסיבוב השני הוא אונס אותה.
הסצינה הזו כאילו לא קשורה לסצינות הבאות, שכולן רוויות אלימות, התנכלות, ומגלות את הצד האפל הטמון בפנימיות של רוב בני האדם באשר הם. ומכאן שמו של המחזה - טרוריזם, שכולל תחת כנפיו את כל היסודות האכזריים בבני אנוש שמביאים את האדם למעשים זוועתיים מגוונים.
הסצינה במשרד כל שהוא, מעניקה לפקידות בלבוש השמרני והמוקפד להחצין את יצריהן ובעיותיהן הנפשיות, ומכאן מובן מדוע המנהל שכר פסיכולוג שפוקד את המשרד באופן קבוע כדי לטפל בהן. את גופת המתאבדת מביניהן לא רואים, כמו בדרמה יוונית קלאסית, ורק מכשיר הטלוויזיה המקרין את חלקה התחתון של הגופה התלויה ממחיש את הדבר. מבין כל השחקניות המשובחות בולטת ענבר ניר, שוודאי עוד נשמע עליה.
התעלומה נפתרת בקטע של שתי הזקנות בגן - שהוא החזק והמצחיק ביותר בעת ובעונה אחת, אנחנו נשפכים מצחוק, מכל משפט שהן אומרות כה נפלא. משחקן של הילה שלו ומעין תורג'מן כאן הוא מאסטר פיס. ההומור המאקברי של האחים פראסניאקוב בתרגומו המעולה של אלון פדות, נוגע בנקודות רגישות שכל אחד מאיתנו חווה אי פעם, בנושא הזיקנה (לכולנו יש או היו הורים או סבים זקנים) וכל הבעיות הנובעות ממנה. לא אפרט, כי צריך לראות את ההצגה כדי להינות מכל רגע שלה. רק אזכיר את הנכד שאחת מהן משמשת כשמרטפית שלו, בעוד הוא מתנדנד על הנדנדה בגן. גם אותה לא רואים - רק שומעים. יופי של העמדה של הבימאי.
בקטע האכזרי מכולם, יותר מהאונס שבראשית ההצגה, מתאכזרות קבוצת שוטרות באחת מחברותיהן, כי היא שמנמנה (אצל יורם לוינשטיין כולם חטובות ויפהפיות, ואם מישהי מלאה - זה לתפקיד מסוים). בולטת באכזריותה עינב ברלוי באותנטיות של הביצוע. לטעמי האכזריות שלהן מתאימה יותר לגברים, ואכן הסתבר שבמקור - הקטע נכתב לגברים... ושוב - הטרוריזם הוא הרוע שבתוך האדם, שמוביל אותו למימוש פיסי אכזרי.
רק לקראת סוף ההצגה המרתקת, שאתה לא יכול להניד עפעף כדי לא להחמיץ משהו ממנה - נפתרת התעלומה. וכמו ב"אפקט הפרפר" מסתבר בדיעבד הקשר בין כל הקטעים. הבעל הנבגד שחזר הביתה ומצא את אשתו והמאהב ישנים במיטה - סגר את החלונות, פתח את ברז הגז והלך. הילד השובב לחץ על כל פעמוני הכניסה שבבית הדירות, וניצוץ ההדלקה גרם לשריפה בכל הבנין. הזקנות אבל ניצלו.
המחזה מסתיים במקום בו החל: הנוסע (אביב קושניר המופלא, שהוכיח כשרון דרמטי מהמעלה הראשונה, משהו נדיר בשטח) יושב בכורסת המטוס עם השניים שהיו עמו בהתחלה (נתנאל אזולי המוכשר כשד, ואורי לייזרוביץ יפה התואר והמרשים), וכשהוא מתעורר, הם אינם. האם היה כל זה חלום? האם כל ההתרחשות היא פרי דמיונו של הנוסע, בעת ההמתנה המייגעת עד לקבלת האישור לטוס?
מחזה כתוב בכשרון רב, תוך אי-ציון שייכות למקום או זמן, מה שמעניק לו מימד בינלאומי , בבימוי מעולה ומשחק משובח של כל השחקנים; עם מוזיקה קצבית בעת חילופי התפאורות והקטעים, שהיה ראוי שרן בגנו המוכשר שאחראי עליה, ימתן את גובה הדציבלים. חבל על עור התוף של הצופים, ובל נשכח את גודלו הקטן של החלל בו עולה ההצגה. צילומי הווידיאו של רדי רובינשטיין, צלמו הקבוע של הסטודיו - מעשירים את הבמה.
לסיכום: חוויה בלתי רגילה.
