סיפורו של פרנק באום הפך כבר בשנות השלושים לנכס צאן ברזל בתרבות האמריקנית. המילים "דורותי", "טוטו” "קנזס" והנעלים האדומות של המכשפה גלנדה, הפכו לקודים של תרבות, המעוררים מיד את האסוציאציה של הסיפור המלבב. לא רק ילדים נהנים מההצגה. גם אני נהניתי - בזמנו מהסרט האלמותי עם ג'ודי גרלנד; מההצגה המקורית בברודווי שכל מבצעיה היו שחורים, ברמה שגם
מייקל ג'קסון בגירסת הסרט האחרונה, לא הגיע אליה. כי קשה לשכוח ביצועים כמו בהצגה המקורית. לעומת זאת, צפיה ברי-מייק בברודוויי לפני כ-15 שנה איכזבה בגלל דלות ההפקה.
הפעם, בית לסין הציב את הכוכבים הצעירים והמקסימים ביכולותיהם, והמדיטק את האכסניה הנהדרת שמהווה מרכז תרבות לכל תושבי חולון ות"א גם כן. וביחד - התענוג היה שווה.
אילנית גרשון החמודה היא דורותי, שהסופה מעיפה אותה עם ביתה לארץ לא נודעת - ארץ עוץ. מצוידת בנעלי הקסם האדומות המגינות עליה מכל רע, וכשהמכשפה הרעה מהמערב בעקבותיה, היא יוצאת לדרך לפגוש את הקוסם (ניב פטל שהחליף את ידידיה ויטל אהוב הילדים). בתקווה שיגלה לה את הדרך חזרה הביתה. אליה מצטרפים איש הקש (יעקב תמרי המדהים בגמישותו ובתנועתו), תפקיד שמייקל ג'קסון מילא בסרט), איש הפח (חייקה מלכה, שבולט בקולו חרף קלקול הרמקול, כמו שבלט בהצגת "אחים בדם"), והאריה הפחדן והחביב שמבקש לקבל אומץ (נדב נייטס החמוד, שמשחק את מיקי, אחד מהתאומים ב"אחים בדם" בבית לסין). כולם מקסימים בתפקידיהם כיאה לשחקנים מהבמה הרפרטוארית.
את ההצגה מעשירות במשחקן ובקולן הדיוות רויטל זלצמן (גריז, cats) כדודתה של דורותי וכמכשפה הטובה מהצפון, הילה זיתון (אוויטה) כמכשפה הרעה מהמערב, ודיקלה הדר כקולו של הכלב טוטו. השימוש באנשים כמשמיעי קולם של החיות הוא רעיון נפלא של הבימאי, כמו גם הצבת עוז ניסן המצוין כקולו של הקוף של המכשפה הרעה. וכשמגיעה דורותי לבסוף הביתה - היא מעבירה את המסר לכל צופה - שאין כמו בבית. ואין תחליף לטוב לב, רעות אמיתית ועזרה לזולת. איזה יופי של תחושה ואיזו חוויה שהצופים זוכים לה. משהו כמו "הציפור הכחולה" של דירנמאט. הצגה שכולה איכות והנאה.
