השופט: אורי שהם, בית המשפט המחוזי, תל אביב. המועד: יום ראשון, 12.12.2010, שעה 8:30. ההליך: עת"מ 30160-09-10, דיון מקדמי. אורי שהם היה מוכן בזמן; הצדדים הם שאיחרו והגיעו לתחילת הדיון ב-08:30. על הפרק: עתירה מינהלית של חברת איתי יובלים, בעלת קרקע ברחוב הירקון 33 בתל אביב, נגד הוועדה המחוזית תל אביב. העותרת מבקשת לבטל את התוכנית להרחבת רחוב הירקון, בנימוק שהיא פוגעת בקניינה.
שהם פותח באומרו ששקל לבטל את הדיון בשל שביתת הפרקליטים, המייצגים את הוועדה המחוזית, אך מאחר שנציגת הוועדה המקומית נוכחת - הוא מקיים אותו בכל זאת. הוא שואל האם לצדדים יש מה להוסיף על הטיעונים שהגישו בכתב ומאפשר להם רק לחדד נקודות ספציפיות.
בזמן הטיעון, שהם נוטה קדימה ומביט בעורך הדין הטוען. אלא שמה שנדמה כסימן לריכוז, מתגלה בהמשך כסימן אפשרי לעייפות, כאשר שהם משפשף מספר פעמים את עיניו. הוא קוטע מספר פעמים את נציגי הצדדים, לעיתים במעט חוסר סבלנות, מחדד את השאלות ומפגין בקיאות בחומר.
הבעיה המרכזית היא, ששהם בא עם החלטה מוכנה מראש. מספר פעמים במהלך הדיון הוא משווה את ההליך בעתירה מינהלית במחוזי לזה שבעתירה לבג"ץ, ודומה שהוא מתקנא-משהו בשופטי העליון המגבשים מראש את דעתם - אולי משום ששמו מוזכר כמועמד ל"כיסא הספרדי" בעליון.
אלא ששהם אינו מסתפק בכך שהוא אומר פעמיים במהלך הדיון - כולל מיד בתחילתו - שהוא כנראה יקבע דיון בעתירה לגופה. לאחר עשר דקות של טיעונים, הוא מקריא את ההחלטה - לא מכתיב אותה לקלדן, אלא מקריא אותה מן המחשב שלפניו. מה שמלמד, שהוא כתב אותה לפני ששמע את הטיעונים בעל-פה.
ההחלטה, באופן ממש לא מפתיע, קובעת שהעתירה תידון לגופה ושהמועד ייקבע לאחר סיום שביתת הפרקליטים. שהם מורה לצדדים להגיש סיכומים בכתב, אך בניגוד לשופטים אחרים - אינו מגביל אותם במספר העמודים.
השורה התחתונה: כמו כל דבר בחיים, גם יעילות טובה במידה. מותר ואף רצוי ששופט ילמד את החומר ויגבש דעה מקדמית, אך עליו להישאר פתוח לטיעונים בעל-פה - שהרי אחרת, למה נועדו? העובדה שההחלטה הוכנה עוד לפני הדיון צורמת לעין. מזג שיפוטי: 8. יעילות: 7. 