אילת, עיר הנופש הדרומית, נכנסת לשנה החדשה ברגל שמאל. חג החנוכה ונשפי הסילבסטר ציינו את האקורד האחרון לתפוסה מניחה את הדעת במלונותיה. בעונת התיירות המתה, שזה עתה החלה, נותר להם רק לייחל לחסדיהם של ועדי-עובדים למיניהם, אם לא לנס חדש ומאוחר של חנוכה, שיצליח לגאול אותם מריקנותם הגדולה. עוד בחודשי הקיץ האחרונים, הנחשבים בדרך כלל לעונת השיא של התיירות האילתית, היה כדי לבשר את בוא הרעה הצפויה למלונותיה. תפוסתם השנה הייתה דלילה יחסית ומספר מבקריהם ירד, משמעותית, לעומת התקופה המקבילה אשתקד. מסתבר שהתייר הישראלי המצוי העדיף לטוס אל מעבר לים ולמצוא שם תחליפים זולים ואטרקטיביים יותר, כששמן למדורה, הבוערת בלאו הכי, הוסיפו גם אי-השקט והמתח השורר בגבול הדרומי. דו-פרצופיות אם אין די בכל הצרות האלה שהתרגשו עליה, שקועה עכשיו אילת גם בבוץ הבור העמוק שכרתה לעצמה במו ידיה. בעוד ראש העירייה שלה מקונן מרה על מסתננים אפריקנים שגוזלים את פרנסתם של העובדים הישראלים, ניתנת למלונות יד חופשית להעסיק את העובדים הזרים. הגיעו הדברים לידי כך שכוח העבודה האפריקני הזול גרם לפיטוריהם של עובדים ישראלים שעבדו במלונות תמורת שכר גבוה יותר. יתר על כן: העובדים האפריקנים אף זכו לקפיצת-מדרגה; אם קודם לכן היו אלה עובדים אתיופיים שטיפלו בתחזוקת המלונות ובניקיונם, הרי שעכשיו תפסו את מקומם מסתננים סודנים. במלונות אחדים הם אף זכו לקידום של עבודה במטבח ובחדר האוכל, חרף הסיכון ההיגייני הכרוך בדבר. במלון שבו שהינו בחנוכה יכולנו לחזות בסודני קצר-רוח, שנחפז לאסוף, מתחת לאף, את כלי האוכל על תכולתם ולהחזירם למטבח, עוד בטרם סיימנו לסעוד. בשפל המדרגה וחוץ מזה, מרקיז, התחזוקה והשירות במלונות האילתיים הגיעו באחרונה לשפל המדרגה. באחד מהם הבחנו ליד המעלית בכלי-אוכל מלוכלכים שרבצו על אדן החלון ושנותרו במקומם במשך שלושה ימים רצופים מבלי שאיש טרח לאספם. במלון שני מצאנו ידיות שבורות של דלתות ושטיחים דהויים ומתקלפים, ואילו במלון שלישי, מהודר משניהם, החליטו שלא להסיק את החדרים בשעת לילה, כשהטמפרטורה צנחה ל-8 מעלות. בקור המקפיא נאלצו המשתכנים בו לישון תחת שמיכות קיציות דקיקות שאינן מחממות, וכשהתלוננו נענו ש"במלון הזה לא מסיקים בחורף". במלון רביעי הונהג שינוי מנוהל המלונות המקובל ומהאורחים נגבה מראש תשלום השהייה היישר ב"צ'ק אין" במקום ב"צ'ק אאוט". מן הסתם על-פי העיקרון של "מה שבטוח - בטוח". ללא פיקוח טיילת המלונות, שלאורכה שוטטנו במהלך חופשת החנוכה, דמתה ממש לסלאמס של עיר מוזנחת. הבסטות המכוערות עדיין מציפות אותה בהמוניהן, למרות הכוונה לסלקן מן השטח, ומותירות אחריהן שובל ארוך של זבל שמותירים אחריהם העוברים-ושבים. סמוך לקניון העירוני נתקלנו במדרכה שבורה ולא מרוצפת לאורך כחצי קילומטר, ובלא מעט מסעדות בסביבה גם בהיעדר היגיינה מינימלית, שולחנות-אוכל דביקים ורמת-שירות מתחת לאפס. משטרת התיירות קיימת באילת, מן הסתם, רק על גבי הנייר. נהגי המוניות גובים מחירים ככל העולה על רוחם, מבלי להשתמש בשעון המונה. במונית, שבה נסענו בצהרי יום משדה התעופה אל המלון, גבו מאיתנו 20 שקל, ואילו בחזרה ממנו, באותה שעה ובאותה הדרך, טיפס המחיר ל-30 שקל. בקבוק-סודה נמכר בחנות אחת ב-8 שקלים, בשנייה ב-10 שקלים ובשלישית ב-11 שקלים, ללא התערבות של פיקוח. צפי שלילי מטבע הדברים מבריחות הפאשלות האלה מאילת לא רק תיירים, אלא גם תושבים מקומיים הבאים להתארח בה. היו ביניהם לא מעטים שקבלו באוזנינו כי זו הפעם האחרונה שלהם בעיר הדרומית. ואומנם, הצפי התיירותי של המלונות לשנה האזרחית החדשה אינו מבשר להם טובות. מסקר שערכנו בעשרות מהם מתברר כי במרוצת השנה יפוטרו רבים מעובדיהם, בעיקר בעונה המתה, הנמשכת עד לפסח הקרוב. מסתבר שאפילו בהוזלת תעריפי המלונות במרוצת החודשים הקרובים לא יהיה כדי לשפר את מצבם. נותר להם, אפוא, רק לשווע לחסדיהם של ועדי העובדים למיניהם שיואילו לשלוח אליהם, כבעבר, אורחי מפעלים ומוסדות, שבלעדיהם אין להם תקומה, ובלבד כדי לגאול אותם בכך ממצוקתם הגדולה.