אל מול הדומיננטיות של תוכניות הריאליטי, שדבקו בו כסטיגמה, הצליח ערוץ 2 להתעלות על עצמו ולהציל לא במעט את תדמיתו וכבודו בתוכניתו הסולידית והאסתטית "בית-ספר למוזיקה". פתאום עכשיו, פתאום היום, מתחוור שניתן להשיג רייטינג גבוה גם ללא וולגריות וגסות-רוח.
שלא כמו תוכניות הריאליטי הדביקות, נוסח "
האח הגדול", "בית-ספר למוזיקה" התגלתה כתוכנית סולידית ואסתטית, ומעל לכל בעלת אפקט חינוכי. במקום מירוץ זול ומטורף אחר הישגיות, עם תמורה כספית מפתה בצידה, יש לה אפקט חינוכי פרופר: איתורם ותיעודם של ילדים ברוכי-כישרונות, כדי שיוכלו, בעזרתה, להכשיר לעצמם את עתידם.
"בית-ספר למוזיקה" הוא חגיגה לעיניים ולאוזניים. מראה הילדים, על התום והרוך שבהם, מרגש ומחמם את הלב. מדובר בנשמות טהורות, חפות מזיוף, המסוגלות להפיק מפיהן צלילים שמיימיים, ללא הכשרה של פיתוח-קול, כאילו היו זמרים מלידה. כולם כאחד הצליחו להפיק את המרב מן השירים שהושמו בפיהם.
מוסד חינוכי "בית-ספר למוזיקה" הוכיחה עצמה כתוכנית שכולה קרשנדו אמוציונלי, הפונה אל הרגש בשיא האפקטיביות שלו. בהבדל מתוכניות הריאליטי השבלוניות, שאין בהן אלא מירוץ אחר הממון - "בית- ספר למוזיקה" מצטייר, בסך-הכל, כמוסד חינוכי המעניק תעודות הצטיינות למי שבאמת מגיע להם מידיהם של ברי הסמכא.
ששת הפיינליסטים של התוכנית - מישל כהן, ליבי פנקר, קטלין אליגרו, שי המבר, שלו מנשה ודניאל דרחי - הצליחו להוכיח, קבל עם ועדה, שהם מסוגלים לספק את הסחורה גם ללא תחרות פרועה ואכזרית. לזכותם ייזקף שהם לא נוצלו, אלא ניצלו, במו-פיהם, את הזדמנות הפז שנקרתה בדרכם לצאת גדולים. הם ראויים על כך לכל מילה של פרגון. לא פחות ראויים לכך גם מוריהם -
יהורם גאון, מתי כספי, קרן פלס ומשה פרץ.
