הראשון שנשא דברים בערב המכובד היה שר החינוך לשעבר
אהרון ידלין, שהוא גם יו"ר מוסד ביאליק. המוסד הוקם ב-1935 בקונגרס הציוני בלוצרן, ולאחר פטירת ביאליק הוסב שם הקרן על שמו. המוסד עוסק במחקרים ובהוצאת ספרים ממיטב הספרות היהודית והעולמית. במסגרת הסדרה של ביקורת הספרות - יצא הספר "הגביש הממקד".
לדברי ידלין, הוא ראה בז'בוטינסקי, דרך האגרות שלו,
ענק ספרותי ומנהיג פוליטי. מצד אחד - ליברל סוציאל-דמוקרטי, ומצד שני - ציוני רדיקלי לאומי, המתעקש על זכותו של עם ישראל לארצו על שתי גדות ה
ירדן. ועל-רקע זה - פרש מההסתדרות הציונית. בספר זה של הפרופסור מירון, זוכה פרס ישראל, נראה הפלורליזם ביצירתו של ז'בוטינסקי: בספריו, בשירתו ובתרגומיו לשירה האמריקנית והעולמית. הייתה לו הפרדה מוחלטת בין כתיבתו הפוליטית לבין כתיבתו כאמן. הוא וירטואוז חריף, חד ובעל חוש הומור. חלק משיריו הפכו למטבעות לשון.
הספר הזה הוא פנינת מופת של ביקורת ספרותית.
יעקב חגואל מההסתדרות הציונית סיפר על ז'בוטינסקי שתבע לתת לאישה חלק בחינוך הדור. "תמיד סונוורתי מדעותיו ואופי כתיבתו - בשפה קולחת, תוך התעלמות מצד האחרים".
פרופ' מיכאל גלוזמן מאוניברסיטת תל אביב ציין את הספר כאחד מהמרתקים שנכתבו לאחרונה, ואת מירון שיבח על כוחו לתאר במשיחת מכחול את תיאור דמותו הביוגרפית של ז'בוטינסקי. מירון הוא מספר בחסד, וסיפורו לעולם אינו כרוניקה. הניגוד בין שתי צורות כתיבתו של ז'בוטינסקי מתואר לאורך כל הספר. ז'בוטינסקי הסתייג מהפסיכולוגיזם שבספרות הרוסית, שעליה גדל. לעומת זאת, העריך את הספרות האנגלית. הוא סלד מהמודרניזם שסלד מהעלילה, ודגל בחיסכון בפרטים. מירון מצביע על עוד סתירה ביצירתו: הוא חייב את הדקאדנס שבמשחק, המאפשר לכל אחד להתבטא כרצונו. ז'בוטינסקי לא גילה עניין רב בספרות העברית של זמנו. הוא נמשך לכתיבה קלילה עם מהות טראגית. הפלשתים ברומן "שמשון" מיוצגים על-ידי דחף המשחק.
מירון טוען שהעדפותיו האסתטיות של ז'בוטינסקי לא התיישבו עם דעותיו הפוליטיות, כי בראשונות הוא מגלה את הרבדים העמוקים של נפשו, אותם הסתיר בעת פעילותו הפוליטית. מירון מתאר את המורכבות של אישיותו של ז'בוטינסקי, ומסכם:
הלוואי והיו בימינו כאלו דמויות אינטלקטואליות... הסופר א.ב. יהושע אמר: "'הגביש הממקד' - ממקד עד היום מפלגה שלמה. הוא היה איש טראגי, בודד מאז 1929 כשגורש מארץ ישראל בידי הבריטים, ונותר ללא התמיכה הארגונית-המערכתית. הספר הזה, עיקרו הוא יצירתו הספרותית. דרך האישיות הספרותית חזרתי לאישיות הפוליטית שלו. בהשראת הספר הזה כתבתי מחזה שיעלה בקרוב בתיאטרון הקאמרי, על פגישות שהיו ב-1934 בין ז'בוטינסקי ובן-גוריון, בניסיון של פיוס, שלא צלח. המחזה - חלקו דמיון וחלקו מציאות. גיל פרנק ורמי ברוך ימלאו את התפקידים.
מדוע הודר ז'בוטינסקי מהדיון הספרותי שלנו אחרון הדוברים היה
פרופ' דן מירון: "מקור המשיכה שלי לז'בוטינסקי היה, ככל שקראתי אותו יותר (במיוחד את 11 כרכי אגרותיו), כי הוא ריכז בתוכו ניגודים, והכל בבהירות. היכולת שלו להזדהות עם הדקאדנס (שביהדות פירושו ההתבוללות). שמשון של ז'בוטינסקי לא אוהב את היהודים ולא את הנביאים, להם הוא קורא 'דרווישים'. ויחד עם זאת, הייתה לו נאמנות כמעט מופשטת לעם הזה. מבחינת עולמו הנפשי, הוא נמשך לתרבות הפלישתית, כמו שז'בוטינסקי נמשך לתרבות האנגלית. אך דמותו של שמשון לא קרועה, ויש בה שווי משקל של כוחות שווים.
"
ז'בוטינסקי הודר מהדיון הספרותי שלנו. הסיבות: דמונולוגיה של הדמות במסגרת מאבק פוליטי אכזרי מאין כמוהו. היה רגע מסוים בו לא ידעו מי יגבר על מי - הציונים או הרוויזיוניסטים. וויצמן ראה בז'בוטינסקי את ממשיכו. האתוס של מפא"י היה בנוי על יוסף חיים ברנר. ברנר תבע את הסרת החיץ בין הספרות והחיים. כי הספרות נובעת מהחיים וחסרת פשרות בטיפול בה. בעוד שז'בוטינסקי, כמו ניטשה, גרס שהאמנות צריכה לפאר הרפתקאה, חן. היא צריכה להיות משחק, עצוב בתוכנו ושמח בצלילו. הוא צריך להציב לחיים שלמות יפה, שתעמיד לחיים אתגר. המשחק - זו הציוויליזציה, שמחת החיים. המסורת של ז'בוטינסקי הייתה מאוד לא מקובלת בעולם הספרותי העברי. צוואתו של ז'בוטינסקי שניתנה בפי שמשון לפני מותו היתה:
ציברו לכם ברזל (נשק), מלך (שלטון) וצחוק (משחק). בלי שלושת המרכיבים הללו, אין סיכוי לעם להתקיים".
"חמישתם" או "שמשון"? "חמישתם"! בשנה שעברה קניתי את הספר "שמשון" של ז'בוטינסקי, ונבלעתי לתוכו. בתוך כמה שעות במשך יומיים סיימתי לקרוא אותו בסערה. הספר, הרומן, מהפנט את הקוראים בצבעוניותו, בתיאוריו בלשון הנפלאה של ז'בוטינסקי, שתורגמה מחדש מרוסית לאחרונה, וכל קסמו של ענק הספרות הזה (כך הגדירוהו כל הדוברים בערב להשקת ספרו של דן מירון) מהפנט אותך כליל.
והנה, משמיעת דברי האישים בערב בבית אריאלה, הבנתי שהרומן השני שלו, "חמישתם" הוא הטוב מבין השניים. זהו רומן המתאר חיי משפחה יהודית באודסה בעשור הראשון במאה שעברה, באותן שנים שז'בוטינסקי חי שם. מכיוון שהספר יצא לאור לפני הקמת המדינה, קשה מאוד להשיגו, אך למזלי מצאתי עותק אחד בחנות ברח' המלך ג'ורג'. אני מתכוונת להיבלע בתוכו מיד עם גמר כתיבת כתבה זו.
שני הרומנים הם היחידים שהספיק ז'בוטינסקי לכתוב מתוך 11 שהיו כבר במוחו. זאת - בגלל שהקדיש את זמנו לעמו, ולעשות הכל כדי להציל את העם מהכליה אותה חזה שנים רבות בטרם קרתה. תוכניותיו אלו לא זכו להצלחה מירבית, משום שההסתדרות הציונית ביקשה מהשלטון האנגלי שלא להוציא סרטיפיקטים במספר כה רב כפי שהם הודיעו בתחילה - כדי לא להקשות על חיי היישוב היהודי שחי כבר כאן. למעשה - הסיבה הייתה שבן-גוריון רצה שיעלו לארץ רק פועלים, לא אקדמאים ולא סוחרים. הוא חשש מהרוח הנושבת מהכיוון הלאומי. פרטי המהלך הזה פורסמו כבר כאן במאמרי על ספרו של ד"ר יעקב טובי
"מלחמה ללא גבולות".
אנשי רוח מתפקחים: ז'בוטינסקי ענק ההפתעה הגדולה שלי בערב השקת ספרו הנפלא של דן מירון הייתה התפקחותם של החשובים באנשי הרוח, שהודו בהכרתם בז'בוטינסקי כענק, כדמות שאין לה מתחרים גם כיום. הוא ששינה את פני השירה העברית מאז ועד היום. הוא שעשה מהפכה בשירה העברית, ובמקום ההגייה במלעיל, האשכנזית, הנהיג את ההגייה הספרדית, במלרע. הוא שקיבע את המוזיקה שבמצלול כחלק אורגני בשירה. המהפכה שלו לא התקבלה על-ידי בני דורו, ורק בהמשך, היו שלונסקי ואלתרמן ואחר-כך תלמידיהם, לנושאי הדגל של רעיונותיו של ז'בוטינסקי. תרגומיו לרוסית את שירי ביאליק, עשוהו בכל רחבי רוסיה למשורר מהולל ונודע.
הספר של דן מירון מרתק גם הודות לנשוא הספר שאין דומה לו, אך גם בגלל כתיבתו הכה מעמיקה, המבהירה לכל אדם את כל רבדי כתיבתו של ז'בוטינסקי, ספריו, שירתו, והעיקר - את תרגומיו הנפלאים כמו "העורב" ו"אנבל לי" של אדגר אלן פו, ושל "התופת" של דנטה ועוד ועוד. השירים שחיבר, במיוחד ההמנונים, הפכו ברובם למטבעות לשון: "שתי גדות לירדן - זו שלנו, זו גם כן". לא אגזול את הטעם והניחוח הנפלאים של ספרו של מירון בהבאת מובאות כה נפלאות. את הספר הזה צריך לקרוא כל אחד. ובמיוחד למשוררים בני ימינו - תהיה הקריאה בספר בגדר הארה. ולכל היתר - חוויה משכרת.
