בית משפט השלום באשדוד הוא מבנה קטן, מיושן ודחוס, שכבר מזמן אינו מתאים לייעודו. הבשורה הטובה היא, שבצמוד אליו מושלמת בנייתו של בית משפט חדש. אך לא יהיה די בכך כדי לפתור את בעיות היסוד מהן סובל בית משפט זה.
הבעיות מתחילות (יום ב', 23.1.12) כבר בבידוק הביטחוני. בשעות הראשונות של היום, כאשר התנועה היא הרבה ביותר, יש במקום רק מאבטחים. הללו, מטבע הדברים, בודקים גם נשים - כולל בגלאי מתכות. זה בהחלט חוקי, אבל במבט מהצד נראה בלתי הולם וגם נוצר הרושם שלפחות כמה מן הנבדקות מצאו את עצמן במבוכה. ומה יקרה אם יהיה צורך בבדיקה גופנית? האם אותה אישה תמתין עד שתגיע מאבטחת או שוטרת? רק בהמשך הבוקר מצטרפת מאבטחת לצוות בכניסה.
השילוט רחוק מלהיות מספק. ההכוונה לאולמות השופטים לא תמיד מדויקת, וחלק מן השלטים שבורים וחלקיים. במסדרונות הצרים והצפופים שוררת אווירה של שוק, כאשר שוטרים, אנשי שב"ס, מאבטחים, עורכי דין ובעלי דין מחפשים אולמות או מחכים בתור. מערכת הכריזה קוראת למשפחה מסוימת להיכנס לאולם; קרוב לוודאי שמדובר בצדדים בדיון בבית המשפט למשפחה, המתנהל כידוע בדלתיים סגורות וללא פרסום שמות הצדדים.
"ממילא אף אחד לא מסתכל על זה" ליקוי בולט לעין הוא דווקא במקום בו נעשה ניסיון לסייע לציבור: כרזה גדולה המסבירה לנאשמים את זכויותיהם. אלא שבשולי הכרזה נכתב שהיא משנת 1991, ולכן ברור מדוע אחת הזכויות המרכזיות של הנאשמים נשמטה ממנה. החוק כיום קובע, כי יש למנות סניגור בכל מקרה בו התביעה עשויה לבקש עונש מאסר, ואין זה משנה מה העונש המירבי באותו מקרה. עובדה מהותית זו כמובן אינה מופיעה בכרזה. הפניתי את תשומת ליבה של עורכת דין שישבה ממש מולה, כנראה מטעם לשכת עורכי הדין, אך היא הגיבה בנון-שלנטיות: "ממילא אף אחד לא מסתכל על זה".
רשימות הדיונים מחוץ לאולמות השופטים עודכנו רק לקראת השעה 09:00, המועד בו אמורים היו להתחיל הדיונים. "אמורים" - משום ששלושה מבין השופטים לא ממש דייקו. נכון לשעה 09:15, אולמותיהם של
חיים חדש (שאמור היה להתחיל ב-08:30) ושל אלון רון היו ריקים, ואילו באולמה של גלית שלו החלו להתאסף הצדדים לאיטם.
באולמה של שלו, מנצלים התובעת ואחד הסניגורים את הזמן כדי לתפור עסקת טיעון. נאשם אחר מגיע רק ב-09:15 ויוצא לשוחח עם הסניגורית שלו, ולאחר מכן גם היא סוגרת עסקת טיעון עם התובעת. דומה שיש כאן ביצה ותרנגולת: הצדדים יודעים שהדיונים לא יתחילו בזמן, ולכן מנהלים את שיחותיהם על חשבון הזמן השיפוטי במקום לעשות זאת קודם; ואילו שלו ממתינה שהצדדים יסיימו את ענייניהם והיא תוכל להתחיל בדיונים.
הרעש נכנס בכל פתיחה של הדלת בדיונים עצמם שורר בלגן לא קטן. עוד נכתוב בהרחבה על השופטים שלו וחדש, וכאן רק נציין שבשני האולמות לא ניכר מיהו בעל הבית. אצל שלו, עורכי דין נכנסים ויוצאים, מדברים, מסמסים, מסתובבים - והיא כלל אינה מגיבה. ואילו אצל חדש, עורכי הדין הם הקובעים לו את סדר הדיונים, כאשר כל אחד מהם רוצה שעניינו יישמע קודם.
התנאים הפיזיים רק מחמירים את המצב עוד יותר. בשל הצפיפות הרבה, כל פתיחה של הדלת באחד האולמות מכניסה מיד פנימה את הרעשים מן המסדרון. הדלתות, אגב, חורקות ונשמעות היטב בכל תנועה שלהן - וכאמור, לפחות אצל שלו וחדש יש הרבה תנועות כאלו. אומנם אפשר לקוות שזה ייפתר בבניין החדש, אך את ההתנהלות של המערכת כולה - מהבידוק ועד לאיחורים, מהברדק באולמות ועד למידע השגוי - צריך לנער מן השורש. במיוחד אמורים הדברים כאשר זוכרים שמדובר בבית משפט קטן בפריפריה, שלשירותיו נזקקים מטבע הדברים בעיקר מי שאינם משתייכים לשכבות המבוססות.
הנהלת בתי המשפט מסרה בתגובה: "בבית משפט השלום באשדוד מתקיימות עבודות תשתית זה מכבר ולמבנהו הנוכחי נוספת קומה על-מנת לפתור את בעיית העומס שקיימת היום, ההשקעה בפרויקט עומדת על 24 מיליון שקל. העיכוב בתחילת הדיונים חל משום שהעצורים לא הגיעו לבית המשפט בשעה שהיה אמור להתחיל הדיון ועל כן היה צורך להמתין לבואם". News1 מעיר, כי העיכובים היו גם בתיקים אזרחיים.
השורה התחתונה: דומה שכותב שורות אלו טרם נתקל בבית משפט בו כל-כך בולט היעדרה של יד מנהלת ומכוונת. התוצאה היא שירות לקוי לאזרח, וניתן רק לקוות שכל הפגמים לא משפיעים בסופו של יום גם על ההתנהלות השיפוטית. 