לנתן דטנר מגיע שאפו על בימויו המזהיר. עושר ההבעות שמפיקים השחקנים על הבמה הוא ללא גבול. ראשית - דטנר עצמו, שכאשר חברו הטוב ביותר סרז', קונה ציור במאתיים אלף פרנק, כשבעצם זהו בד לבן ריק - הוא מדהים בתגובות המימיקה שלו ושפת הגוף למראה הציור. ההלם שהוא מקבל, מומחש גם מילולית בהגדרות שהנייר לא סובל. בקיצור, הוא מטיח בפני חברו (אוהד קנולר) את דעתו בצורה הכי אמיתית, ובקושי מרסן את צחוקו המתגלגל.
קנולר, האינטלקטואל שבין שלושת החברים - נעלב. לדעתו, אם משתדלים מאד , ניתן לראות על הבד הלבן פסים דקים לבנים. נו, לאיוולת כזו גם כן דטנר לא מסכים. כדי לקבל דעה שלישית, מוזמן החבר המפשר דרך קבע בין השניים, נורמן עיסא. הוא, כדי לא לריב, כי זה המוטו שלו תמיד, מסכים עם חברו שהציור "עושה לו משהו מרגש". בקיצור - הוא מתנהג כמו ב"בגדי המלך החדשים". וזוהי גדולתה של יסמינה רזה. היא יודעת ומכירה את נקודות החולשה בטבע האנושי. לכולם חשוב שיגידו שהם נחמדים, ולו גם במחיר הבעת דעה שקרית תוך צביעות. העיקר המעמד החברתי.
הסצינות המתחלפות חושפות בפנינו את הפרצוף האמיתי של הבורים והנבובים, חסרי כל הידע באמנות, שעל-מנת להחשב למבינים, מוכנים להכריז גם על בד לבן שהוא יצירה. משהו שמזכיר את פריחת הקשקושים חסרי הטעם והכשרון, שזכו במחוזותינו להלל ושבח מפי "המבינים", שהכתירו שורה של "אמנים" קשקשנים כדגולים, ובכך דחקו הצידה מתודעת הציבור אמנים מופלאים ומוצלחים, שכמעט ונעלמו בתהום הנשיה. כל זה התרחש כאן, בחצר הביתית שלנו, בישראל, בשנות הששים והשבעים אל תוך שנות השמונים, ועד היום עדיין מקשטים את רשימת הקאנון הישראלי "אמנים" שלו היה לאנשים הנכונים עוז הנפש להתריע על אפסותם - היו פני האמנות הישראלית שונים לחלוטין.
מכאן סוד הצלחתה של רזה בכל העולם עם המחזה "אמנות". היא מאמתת את הצופים עם התיפלות שבהעמדת הפנים, והצורך החברתי להיות חביבים על כולם, ולו גם במחיר העמדת פנים והבעת דעות הנוגדות למה שאתה באמת חושב. נתן דטנר הצליח בבחירת השחקנים, כולם כוכבים וותיקים ומנוסים. נורמן עיסא - שהוא אחד מהעוגנים של תיאטרון חיפה, עם רקורד מוכח, עשיר ומגוון. אוהד קנולר הצעיר מביניהם- שהספיק בשנים אחדות לבסס את עצמו ככוכב ב"הבימה", הקאמרי ובסרט "יוסי וג'אגר”. הוא שחקן קלאסי-מודרני אך גם סופר-עכשווי. רבגוני ומשובח. עם דטנר הוא אף חולק בהצלחת "כולם היו בני" בקאמרי. תרגומו הנפלא של ניסים אלוני, עיצוב הבמה היפה והחכם של אבי שכוי, התלבושות של אורן דר, התאורה המעולה של חני ורדי והמוזיקה שערך רן בגנו - משלימים את מעגל היצירה.
הצגת "אמנות", גם אם היא קומדיה קלילה ומהנה על גברים, ידידות ומהי אמנות בכלל - נוגעת למעשה בנקודות רגישות לכל אחד. מכאן סוד הקסם שלה, ומובנים פרס ה"טוני" בו זכתה ההצגה בברודויי, והצלחתה בשאר בירות העולם.
חיפה - או-לה!!!
