באולם הקטנטן של בית צבי, שאיה בן אשר עיצבה להפליא כדירת המשפחה של תום (שמתפקדת בדיוק כמו בהפקות קודמות על בימות גדולות) - אם המשפחה, אמנדה (דנה מאירוביץ, שמשחקה הכנה והמרגש מצליח לאזן את הדחיה מהנודניקיות של האם, ואף יוצר אמפטיה כלפיה), מייצרת לחץ בלתי נסבל על בתה ובנה. הבת, לורה, נערה יפה, עדינה ושברירית, סובלת מצליעה ובשל כך גם מרגשי נחיתות וביישנות איומים. רגשות אלה כולאים אותה בבית, ומונעים ממנה כל סיכוי להכיר מישהו ולהינשא. את כל עולמה היא מרכזת בטיפול ושמירה על אוסף החיות המיניאטוריות שלה מזכוכית. נעמה חזון - כאילו נולדה לתפקיד זה. כל סגולותיה נחשפות בו, והיא מרגשת ומצליחה לגעת בלב כל.
אחיה תום, צחי לוק גבה הקומה, סובל מהתנהלותה של האם, ובורח מדי ערב לאחר העבודה במפעל הנעליים, לבארים ולשוטטות, והלחץ שלה הביא אותו כנראה לחבור לבני מינו, ובהמשך, לנטוש את הבית, כמו אביו בשעתו. וזאת, על-אף אהבתו העמוקה לאחותו, ולתוצאות עזיבתו את הבית, שהוא היה מטה לחמם. את שיריו, הוא כותב בשירותים בעבודה בזמן ההפסקה.
כשתום נענה לבקשת אמו, ומביא חבר מהעבודה אליהם הביתה לארוחה - אז מתרחשת הדרמה. לורה וג'ים (צחי עמר יפה התואר ובעל הרגש שמקרינים פניו ובמיוחד עיניו) נקשרים מיד לאור ידידותם בעבר, מימי בית הספר, כשאז, לורה ממש אהבה אותו, אך הדבר לא הסתייע, כי הוא חבר למישהי אחרת. באמצע ריקוד של שניהם, כשהם מתנשקים, ומתוך סערת רגש, מנפץ ג'ים מבלי משים את אחת מחיות הזכוכית באוסף "ביבר הזכוכית" שלה, אקט סמלי למצבה הנפשי.
מפח הנפש גורם לה להתפכח, ולראות את המציאות האמיתית והכואבת. מציאות שאמה תמיד עטתה עליה צעיפים של שקר ודימיון, כדי להעניק לה תקווה לעתיד. אף על-פי כן, ולמרות עזיבתו של ג'ים את הבית, ההצגה מסתיימת עם נימה אופטימית. כי ג'ים-טנסי ויליאמס, הרי יהפוך בהמשך לגדול המחזאים האמריקנים של תחילת ואמצע המאה העשרים.
יונתן אסתרקין הבימאי הצעיר, רקח מתרגומו של מיכה לבינסון הצגה יפהפיה מהמעלה הראשונה. עצם הוספת דמויות רקע (שהם הצוות המתחלף של שחקני ההצגה שראיתי), ותנועתם הכה טקסית ומלכותית משהו בהצבת הריהוט והחלפת החפצים בכל תום סצינה - מעניקים להצגה עושר נוסף, מין תוספת של אווירה פיוטית וחלומית כאחד. עיצוב התאורה של יניר ליברמן היה מעולה, וכך גם המוזיקה של איתי קרן, תלמיד הלחנה מביה"ס "רימון", והדרכת התנועה של איריס לנה - כל אלה תרמו ליצירתיות של ההצגה, שגם אם ראינו אותה בכמה הפקות אחרות - היא לא נפלה מהן. חבל שיומיים בלבד נשארו לצפות בה, וכל הכרטיסים כבר נמכרו. נקווה שבית צבי יעלה אותה בסוף השנה שנית, כי זוהי פנינה תיאטרלית. שאפו למסיימי מחזור נ'.
