בכל פעם, כשאני נתקל בהודעות המעציבות על נוטלי-חייהם בידם, אני כדרכי, חורז מייד את השמועות העצובות הללו, אל סיפורי החיילים הצעירים שקפצו מהמגדלים, שליוו את חיי תקופת מה. "אופנת" הקפיצה מהמגדלים בארץ החלה באמצע שנות החמישים, עם פרסום הידיעות על חיילי צבא ארצות הברית ששבו ממלחמת קוריאה, 1952. היו אלה חיילים צעירים שנואשו מחייהם. אם בשל הלם קרב אכזרי שלקו בו בקרבות מול ים-האדם של הצבא הסיני. ואם בשל אי יכולתם לשוב לחיי אזרחות רגילים ומשעממים. תסמונת האכזבה של חיילים, השבים משדה הקרב ונוכחים לדעת ששום דבר לא השתנה ושאיש אינו ממתין להם, מוכרת לי היטב מהספרות, עוד מימי מלחמת העולם הראשונה. אני מניח שהתסמונת הטראגית גררה אל מותם חיילים צעירים גם ממלחמות שקדמו לה.
אופנת הקפיצה מהמגדלים בשנות השירות שלי בצה"ל נתקלתי, למרבה הצער, בכמה מקרים שכאלה. על אחד מהם, שאירע בטירון דווקא, במחנה הטירונים של חטיבת 'גולני' - 'פילון' שליד ראש פינה, כתבתי גם באחד מסיפוריי המוקדמים שאיש כנראה לא טרח לקראו. הייתי אז בתורנות של סמל-תורן, וכנהוג באותם ימים, חגרתי את "החרב" המוכספת שבנדן המבריק, ולבשתי את רצועת המשי הכחולה והבוהקת - שיירים של נוהגי הצבא הבריטי.
בתחילת הערב נשמעה לפתע יריית רובה ממגדל הבזלת הישן שבשולי המחנה. הזעקתי את הקצין התורן ואת צוות המרפאה ומיהרנו בריצה אל המגדל. לרגליו כבר עמדו כמה טירונים וניהלו שיח צעקות עם ראש המגדל. טירון שנתבלעה דעתו מחמת המציק, עמד בראש המגדל, רובה המאוזר הצ'כי בידיו, והוא מאיים שימשיך בירי אם לא יביאו אליו מייד את הרב הגדודי.
זה היה באמצע שנות החמישים, והרבנים הגדודיים לא נהנו מהמעמד שיש להם היום. הם היו סרח עודף הכרחי בגדודים של 'גולני', מוקפים תמיד בכמה סמלי דת ומשגיחי-כשרות חיוורים ומגודלי זקן. אבל הבחור התעקש - רק הרב. פתחנו איתו במשא-ומתן רגוע, הקצין התורן ואני. סילקנו את חבריו למגורים, ושלחנו רץ להזעיק את הדוקטור ואת הרב הגדודי. לאט לאט קיבצתי חיילים מנוסים, על תקן של "צלפים" למקרה הצורך, והם תפסו עמדות בין סלעי הבזלת שצמודים לגדר המחנה. הקצין התורן, בחור פיקח, תמרן בינתיים את הטירון ושידל אותו להניח את רובהו ולרדת מהמגדל, "לפני שיהיה מאוחר מדי". הבחור הניח את רובהו, אבל איים שירוץ לאחור, יאגור תנופה ויקפוץ אל מותו. "המתן לרב," ביקש הקצין התורן, "הוא כבר מגיע."
הרב המבוהל הגיע, ואיתו הרופא הגדודי. "רבי," אמר לו הקצין התורן, "הטירון רוצה רק אותך." אבל זה היה טירון קשוח, וכאשר הרב הגיע, הוא התעקש לדבר רק "עם זה שלמעלה למעלה". הרבי הסביר לו, במתק שפתיים רבני מוכר, שההוא מלמעלה עסוק הערב ולא יתפנה אליו. וכך, צעד אחר צעד, משפט אחר משפט, נימוק אחר נימוק, השתכנע הבחור הסובל לרדת מהמגדל. לא אשכח את הרגע שיצא עם רובהו מחדר המדרגות. הקצין התורן ואני מילאנו אגרופינו בחצץ בזלת דק, כדי לסנוור אותו בכוח ברגע שירד. אבל לא היה בכך צורך.
הוא היה כל כך מסכן, כל כך עלוב, כל כך חיוור ומרוקן כשירד, שאני ממש התמלאתי רחמים. הרב והדוקטור חיבקו אותו בכתפיו, והתרחקו לאיטם לכיוון מרכז המחנה. אנחנו, המצילים כביכול, כרענו על הסלעים שם ועישנו סיגרית הרגעה הכרחית. אני זוכר שהקצין התורן אמר שהוא כעת מתפלל ללמעלה שמעל ללמעלה. לְמָה? שאלתי אותו, והוא השיב, שלא יהיו לנו יותר טירונים כאלה הלילה.
בעיתונים כתבו באותה התקופה על החייל שאחזו הטירוף של המגדלים, שהתבצר על מגדל המים של קריית בנימין שבעמק זבולון. אחד ממגדלי המים הכי גבוהים שהיו אז בארץ. שוב היה זה חייל מ'גולני', ושוב נזקקו לצלפים כדי להכניעו. אבל המקרה שהתפרסם יותר מכולם היה כשחייל התבצר בראש המגדל של היישוב ביצרון שבדרום. שם כבר היו נפגעים. הוא צלף באלה שבאו להורידו. אינני זוכר כבר האם היה עריק או נמלט או מוכה בהלם המגדלים האופנתי. או אולי סתם חייל סרבן, שנשבר לו מכל הצבא. אבל סופו שנורה בידי אחד מהצלפים שהקיפו את המגדל. לא הייתה ברירה אחרת. הוא פשוט החליט להילחם עד הכדור האחרון שהעלה איתו למגדל. כמו סופרים אחרים לפניי ואחריי, השתמשתי בסיפור החיילים המתבצרים, כשכתבתי אחרי שנים רבות את הסיפור על 'המָשִׁיחַ מִלַה-גַרְדִיָה'.
באותו ספר נשכח, 'המשיח מלה-גרדיה', זמורה ביתן 1988, כתבתי סיפור כזה, של חייל הקופץ ממגדלים אל מותו. אבל זה היה חייל מילואים שנחרד מהשירות בלבנון כשנקרא אליו. מיקמתי את הטרגדיה ברחבת הענק של יד אליהו, "רחבת הַשִׁילוּחַ" הזכורה לטוב, בשולי רחוב לה-גרדיה, של היוצאים ללבנון. העליתי אותו אל גג אחד מבתי המשרדים הגבוהים שצמחו אז לפתע על הגדה המזרחית של נחל איילון. וניהלתי קרב הישרדות מכמיר לב בינו לבין צלפי המשטרה. לא היה שום קשר בין גיבור המחאה שלי, פחח רכב אלמוני מרמלה, שמסרב לצאת אל מותו בלבנון - לבין גיחותיי אני, הדי רבות, לשירות מילואים "פעיל" - שמ"פ - כשמו המפחיד, בלבנון. הציירת והמאיירת רותי חנני, זכרה לברכה, איירה את העטיפה בציור גולמי, נאיבי מעט, אבל מלא בזעקה של סירוב ושל פחד. אני אוהב את העטיפה שלה גם היום. חרף השנים הרבות שחלפו מאז.
גג בית ההסתדרות הישן בירושלים - תצפית על כל העיר ולבסוף, אספר בקצרה על מגדל מסוג אחר. גג בית ההסתדרות הישן והגבוה בירושלים. באותם ימים, של סוף שנות החמישים, זו הייתה נקודת תצפית מעולה, אולי הכי טובה בעיר. הר הצופים המפורז כולו, האוניברסיטה השבויה כולה, הדרך של השיירות הדו שבועיות מהעיר אל ההר - כל אלה נצפו מהגג בבהירות. וגם תחנת רדיו רמאללה המפורסמת, על האנטנות הענקיות שלה, וגם ההרים שממזרח לירדן, ואולי אפילו פיסה כחולה וזוהרת של ים המלח הצפוני.
הייתי אז חייל צעיר ושוקק, ומאוהב בידיעת הארץ, בספרי זאב וילנאי ובחוברות ההדרכה של צה"ל, שכתב רס"ן יהושע לוינסון. הבטחתי לאהובתי שאקח אותה אל הגג ההוא מייד עם שחרורי. וכך עשיתי. אלא שבינתיים אירע שם מעשה טראגי, וצעיר ירושלמי זרק עצמו מהגג אל מותו. ההסתדרות הציבה שומר, שהופקד על מניעת עלייה חופשית אל הגג.
הוא עשה לנו קצת צרות, אבל כשראה כמה אנחנו זוהרים מאהבת נעורים, וכמה אני משתוקק להרשים את נערתי, נעתר לנו. הפקדנו בידיו את תעודות הזהות שלנו, נשבענו שאנחנו עולים על-מנת לרדת, והתעופפנו במעלה המדרגות. ושם, למעלה, על הגג, קיימתי את הבטחתי לה במלואה. הראיתי לה את כל ארץ ירושלים שאהבתי. ואפילו השומר שלמטה חייך אלינו כששבנו אליו לקחת את התעודות. כמה ממהר הזמן לחלוף, וכמה מצער לשמוע על קופצי הראש ממגדלי המים. ורק טיפות הנחמה שמטפטף הזיכרון מקלות מעט על הצער.
