היום לפני 50 שנה, ב-9 בפברואר 1962, החליטה הממשלה, בראשות
דוד בן-גוריון, על הפיחות הגדול ביותר בתולדות המדינה: הלירה פוחתה ב-67 אחוז, מ-1.80 ל-3 לירות לדולר. שר האוצר, לוי אשכול המנוח, הודיע על כך בשידור דרמטי בקול ישראל, שעה קלה לפני כניסת השבת.
כעיתונאי צעיר, שכתב אז ביומון המפד"ל הצׁפה, זכורות לי חוויות אישיות מהפיחות וממה שבא בעקבותיו. המשכנתאות היו צמודות לדולר, והלווים הקימו קול צעקה, על שההחזר התייקר בבת אחת ב-67%. הממשלה נכנעה ללחץ, ואיפשרה ללווים לפרוע את ההלוואה לפי השער הקודם, ולהמיר אותה בהלוואה צמודה למדד (שעלה בשנה שלפני הפיחות ב-9% בלבד).
אלפי לווים, ואולי יותר, התרוצצו בין בני משפחה, ידידים וקופות של ועדי עובדים, כדי לגייס את הסכום הדרוש. באותם ימים ראיינתי את דוד טנה המנוח, שהיה ראש אגף השיכון במשרד העבודה, ולמעשה "שר השיכון". בשיחה, בביתו ברמת חן, סיפר טנה: "שתי בנותי לקחו משכנתאות צמודות לדולר, ולא יכלו לגייס את הסכום הדרוש לפרעון מוקדם. הן באו אלי וביקשו: אבא, הרי אתה בעל הבית, סדר לנו אורכת זמן או הקלה אחרת!"
- כיצד הגבת? - שאלתי.
טנה הגיב מיד: "כמובן שדחיתי את בקשתן! אמרתי להן, שדין אחד יהיה להן כמו לכל אזרחי המדינה!"
