אין כמו הישראלים, הלהוטים אחר גרעינים של חמניות, דלעת ואבטיח; בוטנים, אגוזים ושקדים, בחגיגת הפיצוחים משתתפים מ"עמך" ועד לאריסטוקרטיה, והסטטיסטיקה יודעת להעיד שאנחנו מחזיקים בשיא עולמי של צריכתם.
את תרבות הפיצוחים השרישו בארץ בעיקר ילידיה, אבל גם מקומם של יוצאי מדינות-ערב לא נפקד ממנה. מחרים-מחזיקים אחריהם יוצאי שאר גלויות, שסיגלו לעצמם את נשנושם.
פיצוחיות לרוב יש בכל פינת-רחוב ודוכני-פיצוחים מצויים בכל מרכול, אף כי בעשור האחרון הולך ופוחת, יחסית, מספרם, מן הסתם בשל שינויים בהרגלי האכילה. תור הזהב שלהם התפרס על פני שנות החמישים, השישים והשבעים של המאה החולפת. באותן שנים, ברוכות-פיצוחים, קנו הגרעינים שביתה בכל בית-קולנוע ואצטדיון-כדורגל. קרקעיתם הפכה למרבד אחד גדול של פיצוחים מקולפים, עד שבאו "נאמני הניקיון" ועשו לחגיגה הזאת סוף.
הסוד והייחוד את הפיצוחים הטובים ביותר בארץ ניתן עדיין להשיג ב"פיצוחי בהרי", ברחוב יעבץ 7 בירושלים, שמוצעים שם ללקוחות כבר למעלה מחמישים שנה. ייחודם בהיעדר מלח בקליפות הגרעינים. מסתבר שגרעיני החמניות של בהרי עוברים תהליך של שטיפה וייבוש בשמש, ורק לאחר מכן מומלחים ונקלים בתנור-תוף. באמצעות הטכניקה הזאת לא חשים במלח על הקליפה, אלא בתוך הגרעין עצמו.
אבל סודם האמיתי של הפיצוחים נעוץ בטריות, בשיטת הקלייה ובמינוני התיבול שלהם. פרט פיקנטי: רוב הקולים בארץ הם בני דור שני ושלישי במקצוע, בעלי שנות-ניסיון רבות במדעי החמניה, האוצרים סודות מקצועיים שלא יסגירו לאיש בעד שום הון שבעולם.
מחוץ לתחום מחגיגת הפיצוחים הגדולה אמורים להעדר, מטבע הדברים, הזאטוטים. אחרי ככלות הכל זו מסוכנת במיוחד לתינוקות עד גיל שנתיים, בעלי נטייה להכניס חפצים לפה, כשרפלקס השיעול, שנועד לפלוט חפץ זר מהגוף, עדיין אינו מפותח אצלם דיו. אסור לשכוח שדרכי נשימתם של העוללים האלה צרות ועלולות להיסתם בקלות.
גם בני שנתיים ומעלה, הנוהגים, תוך כדי אכילה, לקפץ, לרוץ ולשחק - הם מחוץ לתחום הפיצוחים. יש לזכור שמספר שיניהם עדיין קטן ומטבע הדברים הם מתקשים בלעיסתם. מעל לכל אורבת להם סכנה של חנק, הנובעת מכך שהפיצוחים למיניהם - קשים, עגולים, חלקים וקטנים - עלולים להחליק לגרונותיהם ולחסום את קנה הנשימה שלהם.
