תערוכתו של אורי רדובן בגלריה חזי כהן מזמנת צפייה בתערוכה מרעננת, מפתיעה ומלאת רעיונות. אם ניתן לסווג את האמן האוטו-דידקט באיזשהו אופן, הרי שיש בו הכל. הוא מחובר היטב לכל גדולי האמנות במאה העשרים, וסופח אליו נגיעות מכל אחד. אין בו טיפת העתקה או סגידה למישהו מסוים. כמו פיקאסו בשעתו, ש"שאל" רעיונות מחבריו בני דורו ושכניו בפריס, אך תמיד היה ביצירותיו ברור כתב ידו האופייני - כך אצל אורי רדובן. יכולתו לקחת אירועים וסיטואציות, להעמיד אותם כמיצבים בעלי מרקם מגוון - בצילום, רדי-מייד פיסולי וציור, מעמידה בפני הצופה את ההזדמנות לחשוב ולהתעמק בשאלות שמעלה האמן. ברוב יצירותיו, מלבד חוש ההומור, קיים וזוחל נושא המוות. משהו מאיים שמצוי מאחורי עורפנו דרך קבע. ביצירה אחת (שהצילום שלה נראה כאן למעלה) נראה בבירור שרדובן מכיר את יצירותיו של אדוארד קינהולץ, שיכולות לעיתים לעורר פלצות בגלל כמה שהן נוקבות. דמות המוות היושב ליד שולחן ועליו סמלי תרבות הצריכה האמריקנית, שהפכו כבר לסמל, כמו קופסאות אבקת הכביסה, משלבות את הפופ ואת הדמיוני והדמוני גם יחד. צורת העמדת היצירות באופן לא דחוס ומאלץ, מותירה בפני הצופה אוויר לנשימה בין יצירה ליצירה, וזמן להשתהות ולחשוב על מהות היצירות, שיש בהן הרבה מהמושגי, אך זולגת לתוכן כל תולדות האמנות העכשווית. מיצירות אחרות - נודף ריח של השפעת תומרקין. כך שההשפעות הן חיוביות ביותר. אמן שקדן ומוערך רדובן, יליד ירושלים 1971, חי ועובד בתל אביב, ויצירותיו מצויות כבר באוספי מוזיאונים ואספנים חשובים, מאז החל להציג ב-2006 בתערוכות קבוצתיות וכן לאחר תערוכות היחיד החל ב-2007. נציין בין היתר את עבודתו שנרכשה על-ידי מוזיאון ישראל והוצגה ב"בית מאני" ב-2008, ובתערוכת רכישות אחרונות של המוזיאון ב-2011. בתוך חמש שנים מאז החל להציג, הצליח לקבל הערכה לעבודתו השקדנית, לה הוא מקדיש את כל עיתותיו. וכך - להתקבל לקהילה האמנותית כאמן מוערך. עצם התערוכה בגלריה האיכותית הזו מעידה על כך. בקומה העליונה של הגלריה היפה מוצגת תערוכתו של אמן מסקרן נוסף - ניר הראל (1978). הוא בוגר תואר שני באקדמיה בצלאל, וזוכה מילגת קרן התרבות אמריקה ישראל. גם הוא עם רקורד עשיר של תערוכות. ציוריו צבעוניים ומרתקים. גלריה השווה ביקור הפעם, ולא רק.