לא תמיד עובדים המגיעים לבית הדין הם הצד התמים והנפגע שבסיפור. זה ידוע. אך המעשה שמגולל נשיא בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב, מיכאל שפיצר, בפסק דינו בתביעת עובד לשעבר נגד רשת בתי הקפה אילן'ס, הוא בהחלט לא שגרתי.
משה גבאי הועסק כמלצר בשלושה מבתי הקפה של הרשת במשך שבע משמרות בנובמבר 2008. לטענתו, הוא פוטר שלא כדין משום שעל גופו שישה קעקועים ומדובר באפליה פסולה. פסק הדין גם מתאר במה מדובר: "דגל הגאווה על כתפו הימנית המסמל לשיטתו את הג'נדר אליו הוא משתייך; שמו המלא על האמה הימנית, המסמל את השמירה על זהותו עם עזיבת הדת; המילה KELOG בחלק התחתון של אמת שמאל המסמלת את זהותו של התובע ברשת האינטרנט; אייקון זכר כפול על כתף שמאל, ופס מצווארו עד למחצית אמת שמאל שאף להם סמליות עבור התובע; כמו-כן נושא הוא בחלקה הפנימי של האמה השמאלית את הקעקוע A-8441 - המספר שהוטבע בגרמניה הנאצית על זרועה של סבתו ניצולת השואה, אותו קיעקע לטענתו כאות הזדהות, הנצחה וזיכרון".
גבאי טען, כי פוטר לאחר שדחה את דרישת הרשת ללבוש חולצה בעלת שרוולים ארוכים שתסתיר את הקעקועים. פינות קפה, בעלת רשת אילן'ס, טענה (באמצעות עו"ד קרן כדורי) שלא הייתה כאן כל אפליה, וכל עובדיה הנושאים קעקועים או פירסינג מתבקשים להסתיר אותם. גבאי תבע פיצויים של 53,000 שקל, ובית הדין נדרש לשתי ישיבות ולשישה עדים בטרם הגיע שפיצר להחלטה.
זכותו של מעביד לקבוע קוד לבוש כדי לא להשאיר אתכם במתח, נאמר מיד שהתביעה נדחתה. עד כאן הסיפור שגרתי למדי, אבל שפיצר מגיע למסקנה שגבאי רחוק מאוד מלהיות עובד תמים או תובע ישר-דרך. ראשית, הוא מעיר, גבאי הסתבך בסתירה בשאלה המהותית האם התפטר או פוטר. תחילה טען שפוטר, ולאחר מכן טען שהתפטר בשל הרעת תנאים. מסקנתו העובדתית של שפיצר היא, כי גבאי התפטר מרצונו לאחר שלא הסכים לדרישה ללבוש שרוולים ארוכים.
די בכך כדי לדחות את התביעה, אומר שפיצר, אך הוא ממשיך ודוחה את הטענה של התפטרות בשל הרעת תנאים. "אנו מקבלים את עמדת הנתבעת שהובאה בידי עדיה, לפיה התובע הועסק במטבח קר, ולא במטבח חם כגירסתו. הדרישה כי התובע ילבש חולצה ארוכה במקום ממוזג ובעונת חורף (חודש נובמבר) אינה בלתי סבירה ואין כל ספק שאין היא עולה כדי הרעה מוחשית בתנאי העבודה". חוץ מזה, אומר שפיצר, זכותו של מעביד לדרוש מעובדיו לעמוד בקוד לבוש מסוים.
התובע ניסה לתפור תיק מכאן עובר שפיצר לקביעתו המשמעותית ביותר: "הרושם המתקבל מן התביעה הינו כי התובע ניסה 'לתפור תיק' של הפליה לנתבעת ולמעשה מתחילת עבודתו חתר ליצור העימות עימה. ספק בעינינו אם התנהגותו של התובע הייתה התנהגות תמת לב ביחסי העבודה עם הנתבעת. בעוד האחרונה עשתה מאמץ אמיתי להותירו בעבודה חרף הקשיים שהתעוררו, מהתנהלותו של התובע עלה הרושם כי מצידו כיוון את הדברים לקראת תביעה משפטית בעילת ההפליה". שפיצר סומך מסקנה זו על כמה עובדות, ובהן: גבאי הקליט את שיחותיו עם הממונים עליו עוד לפני שהפסקת עבודתו עלתה על הפרק, הוא לא החזיר לרשת את החוזה החתום, הוא לא התייצב למשמרת שנקבעה לו ועוד.
שפיצר עוד לא גמר עם גבאי, ולמעשה - עם בא-כוחו, עו"ד יעקב אגר: "התובע לא היסס גם לרתום כעדה ניצולת שואה קשישה אשר אין לו כל היכרות עימה, על-מנת להזים טענה כזו או אחרת לפיה פוגע קעקוע המספר על ידו של הנתבע ברגשותיהם של ניצולי השואה. בכך עשה התובע שימוש ציני בעדה, תוך שימוש לרעה ובחוסר תום לב בהליך המשפטי".
את המהלומה האחרונה הנחית שפיצר בסופו של פסק הדין. בניגוד למקובל, הוא חייב את גבאי בהוצאות של 5,000 שקל והסביר: "מצאנו לפסוק הוצאות נגד התובע, שכן אנו סבורים כי השימוש בטענת ההפליה במקרה דנן היה שימוש לרעה, אשר היה בו כדי להטיל נטל התגוננות כבד על הנתבעת וכן יש בו כדי לפגוע בטענות הפליה של תובעים אחרים. הוא הדין בשימוש הציני של התובע בעדה גב' מרים יהב, ניצולת שואה תמימה שאין לה דבר וחצי דבר עם הליך זה".