המחזה החדש מבית היוצר של הלל מיטלפונקט הפורה מבין מחזאינו, "מקסי ואני" יהיה לבטח שובר קופות. צוות שחקנים כובש, נושא שמצוי לאחרונה בכותרות, הטייקונים, והעיקר - סוף טוב ומתוק.
יגאל נאור כמקסי, אדם שבעזרת התמדתו ומוחו המבריק עשה הון, כשבדרך - אינו בוחל בדבר כדי להתקדם, הוא הדגם של עושי ההון של היום, שהכסף עבורם הוא היעוד בחייהם. נאור - שחקן מבריק עם נוכחות שאין שני לו על הבימה הישראלית, עליו "מתלבשים" להפליא תפקידי מלכים ומצביאים (יהוא, קיסר סין, גורודיש), עושה כאן ממש "מהשרוול" את דמותו של איל ההון הישראלי הדורס על גוויות. קסמו וחינניותו לא מקלים עליך לשנאו. להפך, גם כשהוא מתגלה במלוא שקריו וניצולו את האנשים - הוא עדיין מקסים את הקהל.
ליד ימינו הוא בוחר בבחור צעיר ומלא קסם, אלכס (שלומי טפיארו, שכולו תמימות וחמדה, והרים של רגש השופע מעיניו ופניו). ולא בכדי. הוא בוחר בו כיעד למטרתו וניצולו למטרת השתלטות על נכס נדל"ן השייך לחברו הטוב ביותר של אלכס. גיבוב השקרים שהוא מרעיף על אלכס, אותו הוא מעדיף לצרף כחתן לבתו, ובכך לכרוך חבל על צווארו, מעניקים את הצד האפל למחזה, שכה אהוב על הצופים ומגרה את דימיונם
בתו של מקסי, ליאה (טל-יה יהלומי לוי בהופעה מדהימה,המזכירה בכנותה, ביופי ובקסם השופע שלה את מרילין מונרו) נדלקת על הבחור (כמו כל הנשים בקהל), אך הוא מסרב להתגרש מאשתו שחקנית בטלוויזיה (נתי קלוגר הבשלה והבוטחת). למרות שדוקא מתבקש שלאחר שלושה ימי השתגלות במלון אי שם, אליו שלח אותם מקסי, תצא חתונה. אך לא. עדיין לא. מרכז הכובד עובר לתחבולה המלוכלכת של מקסי, אותה לא נפרט. אך בין-לבין ניתנת ההזדמנות למרים זוהר הוותיקה, כסבתא הקומוניסטית של אלכס, למלא תפקיד כה נהדר, ללא איפור ותלבושות מהודרות, אלא לבושה בקז'ואל, כמעט סמרטוטנית, עם טקסט מדליק, תפקיד שכל שחקנית הייתה חומדת אותו. תפקיד אופי של ממש, בו היא חוזרת וכובשת את קהל מעריציה.
כל יתר השחקנים - מיכל קירזון כמזכירה הנאמנה של הטייקון, אבישי מילשטיין שחרג מתפקידו כדרמטורג התיאטרון וכבימאי, ועשה תפקיד קטן של מאהב אשתו של אלכס, כבימאי אתו היא מנהלת רומן ע"מ להבטיח לעצמה תפקיד... וארז שפר כמלצר - כל אלה רק מהווים השלמת התפאורה לרביעית השחקנים המבריקים - נאור, טפיארו, טל-יה יהלומי ומרים זוהר, שכל הצלחת ההצגה בבימויו של מיטלפונקט עצמו נשענת על כתפיהם. רק הטויסט המתוק המפתיע בסוף מוריד קצת מעוצמת המסר של ההצגה, ואולי בכך קובע את היותה בידור טוב לכולם.
