"לפי מה את בוחרת את הפומליות?", התעניין גבר מזוקן שהתבונן בי לוחצת עליהן קלות. "לפי דרגת ההתנגדות", הסברתי. "זה כמו טקסט ספרותי - ככל שההתנגדות שלו לתרגום גבוהה יותר, ככה הוא משובח יותר". "אהה", הופתע האיש. רוחי הייתה טובה עליי אז הפלגתי הלאה. "גם אזרח טוב נמדד לפי דרגת ההתנגדות שלו. ההתנגדות לרוע", אמרתי. "איזה רוע?", לא הבין. "הרוע שמאחורי מחלקת הבשר הזו", הצבעתי על ויטרינת הגופות. "השחיטה היא החלק הכי מתוק בחיים שלהן". האיש הביט בי פעור אישונים כמו הייתי יצור מסוכן מכוכב קפלר 22 שיש לדווח עליו לרשויות - ושוב, כמו בפעם ה-1,000 ומשהו, חשתי כמרחפת מעל הבּוּרגנוספרה ומשקיפה עליה בצער ובמיאוס, ואיכשהו, ממש איכשהו, בשן ובעין של האיכשהו, גם באהבה וברחמים.
קופצי הסקי שצפיתי בהם בערוץ יורוספורט, לעומת זאת, פיקחים דיים כדי לרחף מעל עולמנו באופן פיזי ולהימנע מריחוף אידיאולוגי חסר תוחלת, שממנו אין לי כבר כל תקווה לנחות. ובשובם אל הקרקע זוכים הם לתרועות מלל נלהבות-מאופקות כמו שרק קריין בריטי יודע להפיק. כמו צנחנים, הם מחכים בחדר השילוח שיגיע תורם להתיירט אל מגלשת הענק באתר הסקי של ספורו (Sapporo), יפן, שלאורך המדרון התלול שלה הם יגהצו את הגרביטציה עד שלפתע יתנתקו מקברט-הלכת שלנו וימריאו. הם יעופפו בשמי הכפור שניות ארוכות בזרועות צמודות לגוף, כדי לא להרגיז את האווירודינמיקה. כי במקצוע שלהם, בניגוד למקצוע שלי, ככל שההתנגדות נמוכה כן ייטב.
מובן שבין שועלי השלג הנורווגים, הקנדים, הפולנים והרוסים אין זוג מגלשיים ישראלי אחד. אפשר כי הסיבה לכך אינה נעוצה באקלים הסורי-אפריקני שלנו, אלא בכך שקופץ סקי ישראלי היה מתפתה להטמין בכיס חליפת הגלישה שלו קופסת 'מנה חמה', שהייתה הורסת את האווירודינמיקה (ורשרוש אבקתה היה נקלט במיקרופונים של יורוספורט).
לא רק האופי הישראלי מרחיק אותנו מספורט קפיצות השלג, אלא גם האופי היהודי. הרי לא לחינם קרוי עָם ישראל 'תולעת יעקב': מבכרים אנו להיצמד אל הקרקע, ולהותיר את הים והאוויר לבני הלאום הלועזי. ואם כבר יהודים מעופפים, הם מגביהים עוף אל העולם שמעבר לעולם, ואף אל הנקודה שקדמה להחלטה לברוא את העולם. אותה נקודה שלגביה יש מחלוקת: האם רצון האל לברוא את העולם קָדַם למחשבה על כך, או שהמחשבה קדמה לרצון.
וגם אני כנראה נגועה עד לשד נשמתי בתולעיוּת-יעקב, משום שהתעופה של קופצי הסקי נראית לי נועזת הרבה פחות מהתעופה של המשוררת חיה אסתר, הצוללת בשיריה אל גבהים פראיים ומשסעת את הנייר לגזרים של אש, בוערים מרוב התנגדות להיאסף אל תהומות האפור.