על-פי שייקספיר - כולנו שחקנים, וחלק מההצגה שאנו נוטלים בה חלק - הצגת החיים. אף אחד אינו מה שאנו מדמים לעצמנו. כך גם שני האחים התאומים שהופרדו בעת סערה בים, כשאניתם טבעה, והדומים לגמרי אחד לרעהו, חיים להם בשלווה, עד הרגע שאחד מהם מגיע לעירו של השני. גם המשרתים שלהם הם חלק בעסקת החבילה הגורלית, וגם הם הופרדו באותה סערה. וכך, כשהאח והמשרת מגיעים לעיר אפזוס מסיראקוז, מטעה חזותם את כל תושבי אפזוס, הבלגן חוגג והשמחה רבה.
דן שפירא (שחקן קלאסי-דרמטי מהמעלה הראשונה, עוד מאז שהיה סטודנט שנה א' בחוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א, ונקווה שהקאמרי יחשוף את מכמני כשרונו בעתיד הקרוב) - הוא האח שמגיע, ובקסמו כה רב, אשת אחיו התאום מזמינה אותו, בטעות, לבוא לארוחה ולקינוח... את הדלת דאגה אדריאנה (מיכל ברנשטיין האכספרסיבית) לנעול, כך שכאשר בעלה האמיתי (יפתח אופיר בעל הקול המרשים והקסם האישי) חוזר הביתה - אינו יכול להכנס, והוא מסתפק בביקור אצל הזונה המקומית (רונה לי שמעון ארוכת הרגל והסקסית). הבלבול חוגג גם בקשר לשני המשרתים-התאומים. עידו מוסרי (שמדליק כקומיקאי חמוד להפליא) הוא המשרת-התאום החוטף כל הזמן על הראש בגלל הטעות בזיהויו. כך גם גורלו של המשרת-התאום השני - יניב ביטון כמשרתו של דן שפירא. יניב - קומיקאי מהמעולים שיש לנו, מביא לטקסט איזכור מהצגת הבידור "הגדוד העברי" המצוינת בה הוא מככב, בקטע על "המשיבון האלקטרוני".
גדול המחזאים בכלל, ההצגה רוויה ציטוטים מהצגות אחרות, בקיצור, וכמעט ברמזים. ציטוטים אלה מענגים וגורמים לנוסטלגיה התרבותית לדגדג את חושינו. כמו למשל כשדן שפירא רב האשכולות שר פעם שורה בנוסח זוהר ארגוב, רמז להצגת "זוהר" בה הוא מופיע בקאמרי, וכן שורה מהשיר "לס מואה טמה" מהצגת "מייק" שכיכב בה בבית לסין. זה בערך כמו להביט בציור של פיקאסו, ולגלות בו רמזים מיצירות אמנים-חברים שלו ובני דורו. מאד מרענן ומרנין.
עיצוב הבמה היפהפה של רות דר, עיצוב התאורה הכה ממוקד ומוצלח של עמיר ברנר - הוא יצירה בפני עצמה, התלבושות של מוני מדניק והמוזיקה של שמוליק נויפלד - מדגישים במידה הנכונה את הופעתם של עודד תאומי כמספר וכאבי התאומים (שבמונולוגים שלו ממש מבריק); של אלי גורנשטיין עם קולו החזק והעשיר כראש העיר (הוא בין הבולטים בקולם הנפלא בהצגה - יחד עם דן שפירא, יפתח אופיר,והיתר); טל בלנקשטיין הענוגה, איה גרניט-שבא בדמותה הגרוטסקית כמעט כמו בציורי הקומיקס, כטבחית הפתיינית; אבי טרמין כבלתזר, זיו קלייר כסוחר וכדוקטור הכה מצחיק, דניאל סליצר כשליח הסימפטי, שחבל שקיבל זמן במה כה קצר, ערן מור הנפלא בדמות השוטר, עם המאניירות המגוחכות עד צחוק, צפריר אלבז כפונדקאי, גילת אנקורי כאמם של התאומים, והכי הכי, זה שגורף תשואות בתום כל קטע שלו - נדב אסולין - קומיקאי ברוך כשרונות, הבולט בהם בכל דקה ושניה.
אז אומנם שייקספיר הוא גדול המחזאים של אי פעם, והבימאי משה קפטן עושה כאן מלאכת מחשבת לעילא ולעילא, בניווטו את ביטויים של השחקנים שמענג את הקהל במכסימום - אך כולם יחד חבים את חובם לתרגום החדש והמבריק של דורי פרנס. תרגום ש"עושה" מהיצירה הקלאסית יצירה מודרנית בשפה של היום. סופר-עכשווית - אבל במילים יפהפיות. מבלי להזדקק לקללות וניבולי פה שכה שופעים במחזות אחרים בימינו.
קומדיה קלאסית-בלבוש מודרני, תענוג המספק צחוק ומכיל בחובו חכמה וחומר למחשבה.
