דבר אחד אי-אפשר לומר - אי-אפשר לומר שמדובר בהפתעה. בניגוד משווע לדימוי הפסטורלי של החיים בחו"ל, שגרירינו ושאר שליחינו בעולם חיים תמידית בידיעה שהם עלולים להיות יעד להתקפה. כבר בקורס הצוערים לומדים הדיפלומטים לעתיד על עובדי המשרד ובני משפחותיהם שנהרגו בעת שליחותם בחו"ל, ביניהם השגריר שלמה ארגוב (1982, בריטניה), הקב"ט אהוד סדן (1992, טורקיה), הציר דוד בן-רפאל ואליאורה כרמון (1992, ארגנטינה), רעייתו של ראש אגף שיתוף הפעולה הבינלאומי של משרד החוץ (מש"ב), דניאל כרמון.
כפועל יצא מההיסטוריה הכואבת הזאת לומד כל שליח, ולו הזוטר ביותר, כללים לשמירה על ביטחונו. באופן כללי אפשר לומר כי הנציגויות בעולם מחולקות לכמה דרגות סיכון. ארה"ב למשל נחשבת מדינה בטוחה. מדינות מוסלמיות או כאלה הפרוצות לפני ארגוני הטרור מוגדרות מסוכנות. קריטריון נוסף הוא מידת הבכירות של השליח. על-פי שקלול המדדים האלה, וכמובן בהתחשב בהתרעות המוזרמות למערכת, נקבעת רמת האבטחה. גם במדינות שאינן נחשבות מסוכנות, השגריר יקבל פעמים רבות מאבטח צמוד ויחויב להקפיד בעצמו על רמת אבטחה גבוהה. נציגים זוטרים יורשו לנהל אורח חיים חופשי יותר, עם דגשים לשמירה על ביטחונם.
הגורם האחראי לאבטחת השגרירויות הוא שירות הביטחון הכללי, המעביר את ההנחיות לקציני הביטחון בנציגויות. השב"כ מקבל את המידע מהמוסד וממקורות נוספים. במבנה הכולל יש כאן מערך אבטחה רב-זרועי שעובד כל ימות השנה, 24 שעות ביממה, מסביב לגלובוס – הן באיסוף המידע, הן בשמירה על האבטחה.
בקצה השרשרת נמצאים הקב"טים של השגרירויות והקונסוליות, שנמצאים תמיד עם יד על הדופק. הם עודכנו ועדכנו את השגרירים על הפיגועים בהודו ובגאורגיה כשעתיים לפני שהגיעו לידיעת התקשורת. הפרטים באותן דקות לא היו ברורים, אבל הם היו מספיקים כדי להקפיץ את רמת הכוננות ולהיכנס לנוהל חירום. כדי שלא לשחק לידי המחבלים, מבקשים במשרד החוץ שלא לפרט מהן הפעולות שנוקטים השליחים ברגעים כאלה. בגדול מדובר על נוהל חירום מיידי, על שבירת שגרה ועל נקיטת צעדי זהירות נוספים בשעות שלאחר מכן – ועל צמצום הפעילות בנציגויות בימים שלאחר מכן עד יעבור זעם.
יש מקרים קיצוניים יותר שגם הם לא מובאים לידיעת הציבור. לפני כשנה פונו לארץ, באופן פתאומי לחלוטין, עשרות בני משפחותיהם של שליחים ישראלים ממדינות במערב אסיה, וזאת עקב התרעה מיידית על כוונה לפגוע בהם. הם נאלצו לשהות כאן במשך כמה שבועות בלי לדעת מתי והאם ישובו למדינה שממנה הוברחו. כשמדובר על משפחות עם ילדים, וזה המצב אצל רבים מהשליחים, זהו אתגר לא פשוט, במיוחד כשהשליחים עצמם נותרו בארץ היעד במשך כל התקופה.
משיחות עם דיפלומטים בעבר ובהווה עולה כי הפן הבלתי צפוי של הפיגועים האחרונים הוא הניסיון לפגוע דווקא בבני המשפחות. מצד אחד, הדבר מלמד שהאירנים וחיזבאללה נואשו מלהגיע לדיפלומטים עצמם שמוקפים במעגלי אבטחה כבדים יותר. "אפשר להניח שהם פנו לדרג הזוטר ביותר והחיצוני ביותר, כמו עובדים מקומיים ובני משפחה, מכיוון שאינם יכולים לפגוע בבכירים. מטבע הדברים, המעגלים האלה פחות מאובטחים ופחות מתודרכים", אומר דיפלומט בדימוס בעל-רקע ביטחוני. מצד שני, הפיכת בני המשפחות ליעד של ממש משנה את כללי המשחק. בשלב זה עוד מוקדם להגיד מה יהיו ההשלכות של ההתפתחות הזאת.
"טבעו של אדם להתרגל לכל מציאות, גם אם היא קשה. אבל צורת החיים הזאת מתישה נפשית", משתף השגריר יצחק לבנון בתחושותיו, אחרי שנתיים מתוחות במיוחד כשגריר בקהיר. "כשגריר, טבעת האבטחה הולכת ונוסעת איתך לכל מקום. וכשאני אומר כל מקום אני מתכוון לכך, וזה לא תמיד נעים. כל תנועה שאתה עושה מהרגע שיצאת מהבית ועד שאתה שב אליו מלווה באבטחה. אינך יכול לבצע אף פעולה בלי תיאום מראש ובלי לקבל אישור מהאבטחה. בהרבה מקרים אתה מעוניין ללכת למקום מסוים ומקבל תשובה 'בלתי אפשרי'. אינך אדם חופשי. אין דבר כזה לקפוץ למסעדה. אם רצית לצאת למסעדה עם רעייתך – שבעצמה הייתה סגורה כל היום בבית - אתה חייב לומר לאבטחה לפחות 4–5 שעות מוקדם יותר. תשכח מספונטניות. זה מגביל את צעדיך, משבש תוכניות ורצונות, מצטבר ככל שעובר הזמן, ובסופו של דבר יוצר כאב ראש ומועקה לא קטנה".
אורח החיים של לבנון דומה מאוד לזה של כל שגריר ישראלי שנזקק לאבטחה, אבל שונה בתכלית מזה של שגרירי מדינות אחרות. אלה חיים בחופשיות, משוחררים מדאגות, ברחבי כל העולם. הם פשוט לא יעד. כמו ישראל, יש רק מדינה אחת שעוטפת באבטחה כבדה כל כך את שליחיה. נכון, אמריקה.
