חידה: מה משותף לפרידריך ניטשה,
שרה פיילין, רייגן וצ'רצ'יל? תשובה: כולם אנטי-מהפכניים.
אם מישהו חושב שמדובר בבדיחה או בציטוט של איש אקדמיה שלוקה בדיבור אסוציאטיבי של סכיזופרן - ובכן, הוא טועה. מדובר בטיעון מספר חדש של חוקר מדעי המדינה קורי רובין, שנסקר ב-New York Review of Books על-ידי מרק לילה ( Lilla. רובין הוא איש שמאל שמרבה לחקור ולנתח את הימין בארה"ב. כעת, כאשר התהליכים לבחירת המועמד הרפובליקני לנשיאות בעיצומם, העיון בשורשים הרעיוניים של האישים שרוצים להחליף את ההנהגה בבית הלבן ברור. אלא שרובין מנסה, לדעתו של לילה, ללכת בדרך שאינה מכבדת חוקר רציני ולא איש שמאל רציני- הוא לוקח את הקיצונים מבין הימניים או השמרנים, מוצא אצלם תכונה מסוימת ומכליל אותה על כולם ללא עוררין.
ובכן, כפי שבטח ניחשתם, מה שמאפיין את השמרנים זה שהם... רעים. זאת אומרת, הם אנשים שמתנגדים לשינוי חברתי, כל שינוי, והם עושים את זה תמיד במטרה אחת ויחידה - לסייע בדיכויים של שחורים, נשים או מיעוטים. שאיפתם היא לשמר את הסדר הקיים שבו הם מייצגים את ההגמוניה. לעומת זאת, הטובים (קרי הליברלים) הם אנשים שמערערים על הסדר הקיים למען שוויון ערכי בין בני אדם. לשם כך הם מבקשים לעורר מהפכות, שלהן מתנגדים תמיד הרעים. מניטשה עד שרה פיילין. כמה פשוט!
לילה טוען כי הדברים אינם מדויקים בלשון המעטה. גם מי שאינו מסכים עם הימין השמרני לא יכול לצייר אותו באופן פרימיטיבי עד כדי כך. ראשית, קשה למצוא היום נושאים שבהם כל הימין בארה"ב מגובש לחלוטין. בנושאי חוץ, השמרנים מהזן הישן תומכים בבדלנות בינלאומית של ארה"ב ומתנגדים בתוקף לתמיכה הנלהבת בישראל שמגלים עמיתיהם הניאו-שמרנים. השמרנים הדתיים רואים בהפלות ובנישואין חד מיניים אם כל חטאת, עובדה שמקוממת את הליברטריאנים ממכון קאטו. בכלל, ממשיך ואומר לילה, רובין פספס את נקודת ההבדל המהותית בין השמרנים לליברלים. שתי התפיסות התגבשו מבחינה פילוסופית לאחר המהפכה הצרפתית. אדמונד ברק, שנחשב לאבי ההגות השמרנית, רואה בחברה סוג של ירושה שקיבלנו, כשעל כתפינו מוטלת האחריות כלפי אלו שהיו לפנינו ואלו שיהיו אחרינו. לכן, על-פי רוב, על השינויים שאנו מבצעים להיות איטיים והדרגתיים, ברמה שמאפשרת הסתגלות של החברה, ולא בצורה של מהפכות אלימות שמזעזעות את אמות הסיפים. הליברלים, מצדם, רואים את התכלית באינדיבידואל ולא בחברה. הליברל חושד בעקרונות, במסורות ובמנהגים מקודשים, היות שאלו נוצלו לעתים קרובות מדי כדי להצדיק אפליה ודיכוי.
הדיון הזה כמובן גם קשור להבנת הטבע האנושי - השמרנים נוטים לתפוס את הטבע האנושי כשלילי בעיקרו וכמצריך ריסון, ואילו הליברלים נוטים לראותו כטוב באופן מהותי. אך בין כך ובין כך אין לדבר קשר לתפיסה של תמיכה במהפכות או התנגדות להן. רבים מהאנשים המזוהים עם הימין הקיצוני - פשיסטים למיניהם - דווקא תמכו מאוד בתנועות מהפכניות, לא מתוך כמיהה אוטופית אלא דווקא מתוך רצון להשתחרר ממועקת המהוגנות הבורגנית ולהגיע לעולם משוחרר מעכבות מוסריות. נמצא שלא כל מהפכן הוא בהכרח שוחר טוב ולא כל שמרן הוא בהכרח מדכא. לדעתו של לילה, אם יש משהו שכדאי לשמרנים בארה"ב לשים לב אליו, זהו דווקא נטייתם הגוברת לרטוריקה מהפכנית של "מסע צלב" נגד השמאל וערכיו המושחתים. דיון רציני בסדר היום הופך לעתים קרובות להשמצות של הצד השני או לסיסמאות פופוליסטיות. אם הימין בארה"ב, על מחנותיו ופלגיו, באמת נחוש להחליף את אובמה בבית הלבן ובלבם של האמריקנים, הוא יצטרך להראות שהוא מסוגל ליותר מזה.
