שיפודים בפייסבוק (3)

כיף ויש! אמרתי בלבי כששמעתי על הענקת פרס ישראל ליעקב אחימאיר. זה נתן לי הרגשה מרגיעה שלפעמים ייתכן שדברים ייעשו כהלכה בארץ הזאת ובוועדות הפרסים שלה. תשמעו. פעם עשיתי כתבה על חברון. הכתבה התחילה במלים: "יום אחד התפרסמה בעיתון רשימה. שמות כל היהודים הגרים בחברון. הבטתי ברשימה ואמרתי לעצמי: למה שלא אסע לתת נשיקה לכל אחד מהם? קמתי בבוקר בשש ונסעתי". אכן נסעתי ואכן נישקתי, הייתי חייב לרדוף קצת, ולפעמים הנשיקה הייתה בנשיפה, אבל המשימה בוצעה. על זה כתבתי ["אלף נשיקות בחברון", מעריב, סופשבוע 22-1-96]. העורך של סופשבוע אז, רון מייברג, ראה לנכון להזהיר את הקוראים מפני כתבה כזו וכתב משהו בנוסח: לא לשמאלנים עם לב חלש. יעקב אחימאיר, עיתונאי בכיר, שלח מכתב למערכת. מכתב למערכת! ובו הוא תמה איך זה שמזהירים פתאום מפני כתבה, כי הוא לא ראה אף פעם שהזהירו את הקוראים מפני כתבה שמאלנית. אני לא יודע אם אתם מבינים את גודל המעשה הזה של יעקב אחימאיר. עיתונאי במעמדו לא כותב מכתבים למערכת, הוא כותב מאמרים ראשיים או מחולל כותרות ראשיות. אבל אחימאיר כתב את המכתב והמכתב פורסם בחלקת פשוטי העם שנקראת "מדור המכתבים למערכת". לא שכחתי.

הייתי בבית קברות. אבא של חבר טוב הלך לעולמו. מדובר בבית קברות הירקון. מקום רחב ידיים שבו נעים במכוניות. והנה, אחרי הלוויה, בעוד כולנו פוסעים בתוך כבישי בית הקברות עצמו, איש אחד נסע מולנו, והמכונית שלו רועמת במוזיקה, כולל כל כלי ההקשה. זה היה איזה שיר קצבי משנות התשעים, או השמונים, והוא בקע מן הרמקולים המשובחים שהאיש התקין בכל צידי מכוניתו. האיש עצמו לא היה צעיר כל כך. זאת אומרת, לא איזה נער חצוף. ועוד דבר: כל חלונות הרכב שלו היו פתוחים לרווחה. ככה שקל היה לצעוק לו פנימה: תכבה את המוזיקה. ואכן התכופפתי וצעקתי. לא שינה כלום בחלל. האיש המשיך לנוע לאיטו, מפיץ קצב וביט על בית הקברות. מובן שגם אחרים צעקו לו, סימנו, עיוו פנים. הכל. אבל האיש המשיך בנסיעתו האיטית, ברכב המקפץ כמעט מעלה מטה לרעש המוזיקה האדיר. לא מבין. מה זה היה? מחאה על המוות? אני מצטרף ופותח עמוד בפייסבוק. שברנו את תנובה נשבור גם את המוות. אבל אולי זו סתם אי אכפתיות. סתם חוסר כבוד. בהכירי את בני עמי המובחר והנבחר נדמה לי שזה ניחוש נכון יותר.

איתן כבל שרוצה להיות יושב-ראש ההסתדרות, כינה את עיני דיקטטור, ואף התפרץ בזעם ובניסוח מדויק על תרגילי הבחירות שעושים לו שם, בהסתדרות: "זהו המקום שצריך להיות מגדל לזכויות העובדים, ומתקיים שם פחחחד!" הוא רק שכח להוסיף:" ואני רוצה להיות זה שיפחדו ממנו. בחרו בי".

בקרוב נשמע בחדשות: סיירת חרדית הסתערה לתוך מרתף בעזה וחילצה מן השבי את חייילת צה"ל פטמה בשארה שנחטפה על-ידי מחבלים ששוחררו בעסקת גלעד שליט.

אני נכנס היום, יום חמישי שמשי, אחרי הצהריים לבית הסופר, ובדרך פוגש את שפטל. מתקיימת מסיבת עיתונאים בה שפטל מודיע שיש לו ראיות שיוציאו את קצב זכאי. אני נכנס פנימה. כולם סביב השולחן הארוך בו מתקיימות מזה שנים ארוכות מאוד ישיבות ועד אגודת הסופרים. על אחת הכורסאות שלעיתים ישבו עליה משה שמיר, אבא קובנר, ארז ביטון, נתן יונתן, שולמית לפיד וכל מי שאתם מעלים בדעתכם ובספרייתכם, יושב עכשיו שפטל ומולו עדשות מצלמות סטילס וטלוויזיה בשווי מאות אלפי שקלים של כל אמצעי התיקשורת. כי מה יותר מעניין מאשר סיפור קצב שעכשיו לא ייתם. שפטל פותח ואומר: כולם שואלים אותי: מה, הוא לא מוותר? ובכן, הוא לא מוותר והוא לא יוותר. אני, כזבוב בקיר, לא נוקט כאן עמדה בפרשה הזו. רק מנסה לתאר איך נראית האווירה בחדר בו הכל מתחיל מחדש. הסרט מקבל תסריט המשך. עיתונאים משסעים את שפטל לפעמים. עיתונאי מצטט לו מפסק הדין, מתוך הסמאטרפון שלו. שפטל יורה מיד בחזרה תשובות מוכנות וממורקות. עוד שעה, ומאות הטוקבקים הראשונים כבר ילוו את הידיעה שכבר תתפרסם באתרי החדשות.

קיבלתי את זה ב"הודעות" בפייסבוקי: שלום! כבר כמה שנים שלא נתקלתי בפינת השלולית או במשהו שכתבת. והנה קראתי במקרה גיליון של מוסף מקור ראשון "מוצש" שהזכיר את הפייסבוק שלך. לפני כמה זמן כתבתי מכתב למישהו שהיה ופגע, כשכתבתי לא חשבתי על פינת השלולית. חשבתי לבטא מה שעל הלב ואולי לשלוח לו, אבל הבנתי שחשיפת הפגיעה רק תעשה אותי פגיעה יותר... היה טוב לבטא, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי קוראת את המכתב שוב ושוב... אני מוצאת לנכון לשלוח לך. בטוחני שתבין ללבי, ואם תחשוב שמתאים לפרסם, אסכים. (אני מסכים). אם ייתקל בזה בעל הדבר גם טוב: "היום הייתה סדנה בעבודה, כבר לא זוכרת מה הייתה הכותרת, אבל היו אנשים במעגל, עם מנחה והכל. ונתנו לנו כרטיסים. קיבלתי כרטיס שאומר בברור שעלי ללמוד לבטא כעסים. צחקתי. איזה מין דבר זה? ואני כל כך משתדלת שלא לכעוס, ולשמור לעצמי מה שלא יועיל, אז למה להרוס? איזו עצה משונה. הפכתי בה קצת, בעצה המשונה. נזכרתי בך. כי השבוע נתקלתי בך בסימטה שליד השוק. ואתה יודע מה? היית יותר נחמד ממה שזכרתי. היית מופתע לראות אותי בטריטוריה שלך. התעניינת מה שלומי. היית מופתע, וזה יותר משזכרתי. ציפיתי לכלום, אדישות שלמה. פגשתי בך לעיתים תכופות במשך חודשיים בערך. לא הייתי אומרת שהיינו בקשר, או שהיינו יחד, כי זה לא נכון. בכל מקרה- יצאנו, ובחברה שלנו זה נחשב זמן. גם בחוויה שלי זה היה זמן. זה היה יותר מזה, הייתי אומרת: מיוחד אפילו, כי קודם לא פגשתי לעיתים-תכופות-לחודשיים-בערך, מישהו שהשיח איתו עניין אותי ונמשך שעות שעות. בכל הזמן הזה לא זכרתי שהיית אי פעם מופתע, או מתפאל. לא ממשהו שעשיתי או אמרתי. פעם אולי משרשרת שענדתי. כמה חבל. לא זכרתי שהיית בשבילי משהו, מלבד אנקדוטות חביבות, דעות מעניינות, וחששות שביטאת. פעם פעמיים היית כנה, ופרחים העברת אלי, כמו שהוסכם. קל להבין שלא היה לך מפליא איתי. וזה מה שאמרתי לעצמי בסוף, שלא היה טוב. כמו שמישהו באוטובוס יושב לידי ומתחיל, אבל בוחר בסוף להסתפק בשיחת נימוס. רק שאיתו לא הייתי שעות ולא חשבתי על זה יותר מרגע. רק שהוא לא אמר מילים קשות מבלי לעדן אותן במילה טובה. רק שהוא לא היה בעבורי זמן או חוויה או משהו מיוחד. כי אם הוא היה משהו מיוחד ובוחר להסתפק רק בשיחת נימוס, זה לא היה נימוסי במיוחד. היום אני יודעת שלקחת משהו מבלי להחזיר תמורה, שזה פגע בי והשאיר צביטה. שאין לי יכולת לטעון טענה. מה אטען? שלא אמרת מילה טובה? שלא הפלאתי אותך? איך אפשר להאשים? יש רק לאחל שהלב הקפוא שלך לא יפגע עוד באחרות, וילמד להתפאל, כדברי השיר, מעַלֶה קַמֶל כי רק אז יהפוך לפרי בשל. בטוחני שזה יקרה. בינתיים אתה מתמלא פליאה רק מנוכחותי בסימטה, ואני לומדת לבטא כעסים. הנה הצלחתי". ר.