מחזהו של דיוויד אלדרידג'(האנגלי יליד 1973) עלה לראשונה במרס 2011 על בימת תיאטרון אלמיידה שבלונדון, ועולה כעת בהופעת בכורה בישראל. הבימאית אתי רזניק בחרה קאסט מאד אמין ומשכנע למחזה, שחקנים בעלי רקורד עשיר בתיאטרון, בקולנע ובטלוויזיה. בראשם - לירית מאש-בטיש, שהקסימה אותנו בסדרה "זינזאנה" ועוד ברבות. כאן היא מגלמת את לוסי, שחקנית-כוכבת סידרת טלוויזיה לילדים, שהתדרדרה הודות לחבר טוב שלה שדאג לספק לה סמים, החלה ב"קלים" (מריחואנה) ועברה לכבדים - הרואין. את ההתדרדרות שלה לא הייתה יכולה להסתיר ממפיק הסידרה, והלה פיטר אותה. היא מגיעה לבית אמה ברברה האוהבת והניג'סית (עירית גדרון משפע סדרות בטלוויזיה), וכשהיא נשברת, היא מגלה לה את שאירע. האם שמכורה עצמה לטיפה המרה, נגועה במכת האם הסופר-מגוננת, עושה הכל למען בתה, אך זו הבעיה. כנראה שהגנת היתר שלה גרמה לבתה לברוח להזיות שבסמים. בנוסף - יחסים גרועים עם אחותה אנג'לה - ליטל שמש,(למה- מתגלה בסוף), וחסרון דמות האב בסיפור כל אלה הם כנראה הרקע להתדרדרות שלה. מי שאחראי לשכנועה להסכים לקבל טיפול נפשי בקבוצת התמיכה, הוא גיל ויינברג, שעושה כאן בצורה מופלאה ששה תפקידים שונים. תחילה הוא החבר שהסית אותה לסמים. בהמשך, הוא פיט, סוחר הסמים האכזר והברוטלי, שכמעט מבצע בה אונס, אלא שמישהו הפריע באמצע. גיל ויינברג, שהוא גם בימאי מבריק, כבר הרשים כרוצח בהופעה בלתי נשכחת במחזה "השועל" וכן ב"בודדה באפלה" ועוד. לעומת הדמות האכזרית של "פיט", הוא מגלם גם אח - בית החולים, עם איפיונים הומואים, רופא פסיכיאטר מלא רוך והבנה, שמצליח לשדל אותה לרצות לחיות, להפסיק לנסות להתאבד, ולחזור לחיים נורמליים, ולבסוף - חבר ידיד נפש של לוסי ואנג'לה, בסצינה מלאת האופטימיות. כמו-כן עושה עליה עבודה מעולה המטפלת המכמירה במכון הגמילה - מרינה ( יעל ברנפלד מתיאטרון "נוצר"). כל מכלול השלבים של תהפוכות הנפש אותן עוברת לוסי (לירית מאש-בטיש), כשבעקבותיהם כל הקרובים לה נכווים גם כן, ואמה ואחותה עוברות מצבים קשים - כל אלה גורמים לצופים להבין מה זה בכלל ליפול לסמים. מה מידת ההשפעה השלילית על המשתמש, על משפחתו ועל חייו. ואם יצפו בהצגה, מלבד תלמידי הכתות העליונות בתיכון, גם כאלה שכבר כשלו ונפלו - הרי שהצגה זו תעניק להם את כוחות הנפש לעשות את הצעד הנכון, להכנס לשלב הגמילה והטיפול שבא אחריו ב"נרקומנים אנונימיים".

יצירה מגובשת ומוצלחת

הבימוי המהודק של אתי רזניק, עיצוב הבמה המוקפד והיפה, כולו באדום, של אבי שכווי, המוזיקה של אפי שושני, התאורה של פרננדו מאירחייקר - כולם יחד מחברים את כל המרכיבים ליצירה מגובשת ומוצלחת. כאן אתה רואה ממש, בצורה הכי ריאליסטית, מהם תסמיני ההתמכרות. שגם אם קראת על זה - אין די בכך. פה התמונה מלאה ונוקבת, ומגיעה למטרה - המחשה ללא כחל וסרק. אבל עדיין שומרת על המידה. נקווה שמנהלי בתי ספר ידאגו שתלמידיהם יצפו בהצגה שהיא ממש חובה, אם עתיד הנוער יקר להם.