המהלך הנכון בזמן הנכון

העולם עוד לא הרים ידיים, אבל בהחלט פונה לעניינים דחופים אחרים, כמו סוריה ואירן שהוזכרו לעיל בדברי האמריקנים. דיפלומטים מערביים שמשרתים כאן כבר מודים בשיחות סגורות ש"מדינה פלשתינית לא תקום בעשר השנים הקרובות, ולא בגללכם", כפי שאמר לי אחד מהם. מסיכַת הצביעות האירופית לא מאפשרת להם לומר את דעתם בפומבי. תוצאת הביניים הזו, לראשונה זה שלוש שנים, משחררת מעט מהלחצים הכבירים שהתנקזו אל נתניהו מאז החל לכהן - בשורה טובה בפני עצמה. בלי קשר אליה, ראשו ורובו נתון כעת בעניין האירני הגורלי והמסובך בהרבה. הוא גם נמצא בבעיה פרסונלית קשה עם התפרקות לשכתו. אך מה שחשוב הוא שההקלה בלחץ הדורסני להגיע להסכם, והכישלון הבינלאומי הנוסף להביא לסיום הסכסוך, פותחים פתח, לראשונה זה שנים, לשמוע רעיונות אחרים. כאלה אומנם מסתובבים באוויר כבר זמן רב והוזכרו גם במוסף זה יותר מפעם אחת. מתוכנית איילנד ועד תוכנית מינץ, לא היה עד כה בדל סיכוי לקושש תמיכה להצעות אחרות. עכשיו, כשהערוץ המרכזי של "שתי מדינות לשני עמים" שוב נראה רחוק מתמיד, הראשים פנויים יותר להאזין להצעות מחוץ לקופסה. אפשר לשמוע זאת בשיחות עם אנשי שמאל, ואפשר גם לסמוך על הכלל שדרכו של ואקום להתמלא. בקרב לא מעט אנשי שמאל הסבורים שיהודה ושומרון הם שטח כבוש ולהוטים להגיע להקמת מדינה פלשתינית, גוברת ההכרה כי את הבעיה אי-אפשר לפתור בטווח הנראה לעין. בגלל המצב בארצות ערב, בגלל הסירוב הפלשתיני, בגלל הסכם פתח–חמאס, בגלל החשש מחמאס או כמובן בגלל האשם התמידי ביבי, אין ולא יהיה הסכם. עד כדי כך בלתי נסבלת בעיניהם המציאות הנוכחית, שיש בהם מי שמעדיפים את רעיון המדינה האחת של ריבלין-חוטובלי, על פני המשך הדשדוש של הכיבוש/אפרטהייד השורר כיום לשיטתם.

מעבר לכך, כאמור, דרכו של ואקום להתמלא. לפני כשנה, אחרי שאובמה נכשל בחידוש השיחות בין ישראל לפלשתינים, הוא העביר את הכדור לאשטון ולקוורטט. משנכשלו גם הם לפני כשלושה חודשים, הרימו הירדנים את הכפפה. עבדאללה הפגיש את הצדדים שלוש פעמים ואחר כך שוב מתו השיחות. כעת אין לאיש מושג לאן תתגלגל המערכת. ייתכן שהפלשתינים ישובו לאו"ם. ייתכן שישלימו את הסכם האחדות עם חמאס. אפשר כמובן שימשיכו לדרוך במקום. הרפיית הלחץ והגמילה החלקית של העולם מהאובססיה הפלשתינית הן תזמון מצוין להצפת רעיונות חדשים. מבין שלל ההצעות שעומדות על הפרק, נראה לי רעיון החלת הריבונות הישראלית בשטחי C נבון וישׂים ביותר. על-פי ההצעה הזו, מדינת ישראל תהפוך את אזור C לשטח בריבונותה המלאה, וכך תגרוף שורת יתרונות במהלך אחד. תזכורת: הסכמי אוסלו חילקו את יו"ש לשלושה מעמדי שטח. אזור A (כ-20% מיו"ש) כולל את ריכוזי האוכלוסיה הפלשתינים הגדולים ונתון פורמלית לשליטה בלעדית של הרשות הפלשתינית. בפועל, צה"ל נכנס לעתים לאזור A בהתאם לצרכים הביטחוניים. שטח B (גם הוא כ-20% מיו"ש) נשלט אזרחית בידי הרש"פ וביטחונית בידי צה"ל. במעמד C נמצאת יתרת השטח ובו מתגוררים כל היהודים, כ-350 אלף, ו-50 אלף ערבים. כולם חיים תחת הממשל הצבאי של צה"ל, אף כי מעמדם שונה. היהודים הם אזרחי מדינת ישראל. לערבים אזרחות פלשתינית או ירדנית. חשוב מאוד לציין שבאזור C נכללות כל הנקודות האסטרטגיות הנחוצות לישראל מבחינה ביטחונית, כגון בקעת הירדן, בעל חצור, עוטפי נתב"ג וירושלים ודומיהם. אם ישראל שפויה, היא תשמר את שליטתה במרחבים האלה בכל מקרה ובכל מחיר. לנתוני הרקע הללו יש להוסיף את המעמד המשפטי של יהודה ושומרון, כפי שהתקבע במשך השנים (בצדק או שלא בצדק). בישראל הם מוגדרים כשטח הנתון לתפיסה לוחמתית. בעיני העולם מדובר בשטח פלשתיני הכבוש כבר 45 שנה. התמשכות הזמן היא מרכיב משמעותי מאוד בלחץ על ישראל לפתור כבר את הבעיה, גם אם רציונלית מבינים הכול שאיננה ברת פתרון ולבטח לא בקלות. אז מה עושים? כדי לנסות ולשפר את תדמיתה הבינלאומית הפגועה, ישראל צריכה לתת מענה לנקודות הכשל העיקריות שבהן היא מואשמת. המרכזית שבהן היא פערי הזכויות בין יהודים לערבים באותו תא שטח. על-פי ההצעה המדוברת, החלת החוק הישראלי על שטחי C, כלומר סגירת המנהל האזרחי, סיום השלטון הצבאי על אוכלוסיה אזרחית (יהודית וערבית) והענקת אזרחות ישראלית מלאה, כדת וכדין, ל-50 אלף התושבים הערבים החיים באזור C, תיתן מענה לטענה זו. למעשה, בדיוק כפי שבשנות ה-60' חדל הממשל הצבאי לשלוט בערבים שבתוך הקו הירוק, כך יפסיק צה"ל מכאן ולהבא להיות הריבון על הערבים החיים בשטחי C. הרשויות האזרחיות של מדינת ישראל יקבלו בהדרגה את השלטון על התושבים הללו, כפי שנעשה בשעתו עם ערביי ישראל ואחר כך עם הדרוזים ברמת הגולן. בעיות הביטחון, עד כמה שהן קיימות, יטופלו באותם כלים שבעזרתם מתמודדת ישראל כיום עם תאי טרור בשטחה הריבוני. דמוגרפית, אפשר לעמוד בתוספת של 50 אלף ערבים למרשם האוכלוסין. זה לא קל, אבל אפשרי ובכל מקרה נראה שהמחיר שווה את התמורה. ראשית, ישראל תפתור בעיית זכויות צורמת שאכן קיימת בשטח. מנהיגינו ושליחינו יוכלו לומר לעמיתיהם הזרים כי עשו צעד מרחיק לכת לשיפור מצבם ומעמדם של התושבים הערבים, משום שישראל היא דמוקרטיה ליברלית. שנית, ההסתערות הצפויה של המקומיים על התעודות הכחולות תשמוט את התעמולה חובקת העולם, כאילו ישראל היא כובש אכזר. סביר אגב, שתהיה נהירה לאזורי C, ממש כפי שיש זליגה פלשתינית תמידית לירושלים המורחבת. שלישית, ישראל תחזק משמעותית את האחיזה בשטחים האסטרטגיים החיוניים לעתידה ולבטחונה. רביעית, הפלשתינים יבינו סוף סוף, שיש מחיר לעמדת הסירוב התמידית שלהם. אפשר להיות בטוחים שהעולם לא ישלים עם המהלך ישראלי המוצע. לכן, מכיוון שהמטרה היא שיפור הדימוי הבינלאומי ולא החלשתו, השלב המקדים לכל פעולה בשטח צריך להיות קבלת לגיטימציה מגורמים בינלאומיים חיוביים, ויש כאלה. למשל קנדה שבה ביקר נתניהו בסוף השבוע. אגב העולם, צריך גם לומר שהטוב ביותר יהיה אם גורם זר - לא ישראלי ולבטח לא ימני ישראלי - יניח את ההצעות המדוברות על שולחן הדיונים. לזהות הדובר יש תמיד השפעה כבירה על הנכונות לקבל את דבריו, על אחת כמה וכמה בסוגיה טעונה זו. נוסף על כך, כדי להקל על בליעת הגלולה מבחינת העולם, ישראל יכולה להכריז כי סיפוח השטח אינו סופי ולא בא לסתום את הגולל על משא-ומתן עתידי אודותיו. כלומר, ממש כפי שישראל שקלה לסגת מהגולן או למסור את חולות חלוצה – לשיטת אלה שמאמינים בכך – כך אין מניעה שתדון בעתיד על גורל שטחי C, אם וכאשר יתקיים משא-ומתן אמיתי בין הצדדים. לשחקנים העולמיים צריך לומר גם שריבונות מדינתית מלאה עדיפה בכל מקרה על תפישה צבאית ארוכת טווח. בסוף, העולם משלים עם טענה כזו. כך מלמד הניסיון ממקומות אחרים כמו חבל גואה בהודו, קפריסין הטורקית או הרפובליקות המסופחות לרוסיה.

הרעיון המוצע כאן איננו קל לימין או לשמאל בישראל. הפועל היוצא של סיפוח שטחי C הוא החלשת הזיקה לאזורי A ו-B – כלומר מכה לדבקים בחזון ארץ ישראל השלמה. סיפוח עומד כמובן בסתירה לגישת שוחרי הנסיגה המלאה מיו"ש. אבל המטרה אינה לשאת חן בעיני עצמנו, אלא להקל מהמשקולת העיקרית על צווארה של ישראל, בלי לפגוע בצרכינו הביטחוניים, בלי נטישה מיותרת של חבלי ארץ, בלי טרנספר אכזרי של אזרחים ומתוך שיפור דרמטי של זכויות האדם. ברוח זו ובאותה חבילה, ישנה פעולה לא פופולרית נוספת שכדאי לשקול והיא הסרת מקטעים מגדר ההפרדה. 'החומה', כפי שהיא נקראת בעולם, היא פיגוע הסברתי-אסטרטגי מתמשך (ללמדך דבר או שניים על תבונת ההוגים המדיניים בצד השמאלי של המפה). תמונות של 'הסרת חומה' יהיו מכרה זהב הסברתי ויועילו לישראל יותר מאלף ועידות שלום כושלות. עם הבעיות הביטחוניות בנקודות שבהן תוסר הגדר יש כלים נוספים להתמודד. ישראל אגב אמרה לעולם מלכתחילה שהגדר ביטחונית ולא מדינית. הורדת קטעים אחדים תשפר אפוא את אמינותנו הבינלאומית. לכן, מבחינת האינטרס הכולל, שוה להסתכן. פתרון מעמדם של תושבי אזור C יגרור ביקורת קשה מהעולם על העדר מענה ליתר האוכלוסיה באזורי A ו-B. בנקודה זו ישראל צריכה להבהיר ביתר שאת כי הערבים המתגוררים בשטחים אלה אינם אזרחיה. מאז 1995 הרשות הפלשתינית היא הישות המדינית המייצגת אותם ובה מתממשות כל זכויותיהם האזרחיות, ובכללן זכות הבחירה. טוב היה לו הרש"פ וישראל היו משיגות הסכם זה מכבר, אולם כידוע הדבר לא צלח. הקהילה הבינ"ל לא תקנה מן הסתם את הטיעון, ממש כפי ששבע שנים אחרי ההינתקות היא עדיין רואה בנו אחראים לעזה. ובכל זאת, במישור המהותי וההסברתי עלינו לדעת לומר שאיננו אחראים לחיים האזרחיים של התושבים הערבים באזורי A ו-B. מבחינתה של ישראל הם רשאים לנהל את חייהם כראות עיניהם, למעט ענייני ביטחון, שבהם תוסיף ישראל לפעול בכל מקרה. בהקשר זה, ישראל צריכה לשאוף למזעור הפעילות הצבאית והנוכחות הצבאית באזורי A כדי לא לשחק לידי יריביה. היבט חשוב נוסף הוא החלת התוכנית בהדרגה. יש טעם להתחיל בניסוי מקומי של מכלול הפעולות בגזרה אחת משטח C, המתנה לתגובת הפלשתינים והקהילה הבינלאומית, והמשך התקדמות בהתאם ללקחים. סוף כל סוף, מכל בחינה שהיא – טכנית, מדינית, כלכלית וביטחונית – אי-אפשר לבצע את המהלך ביום אחד. סיבה נוספת לאי חיפזון היא הזעזועים במדינות ערב. ישראל נמצאת במקום נמוך במדרג העדיפויות של המפגינים הערבים. מהלך לא חכם מצדה, במיוחד בעניין הפלשתיני, עלול להסיט את תשומת לב הרחוב מהצרות שלהם לבעיות שלנו.