רשימתו של מארק אדמונדסון במגזין האמריקני לענייני השכלה גבוהה (Chronicles of Higher Education) עוסקת בשאלה עתיקת היומין האם העיסוק בספורט בונה אופי. תשובתו של המחבר, פרופסור לאנגלית וספורטאי משנות לימודיו במכללה, מורכבת. מחד, הוא מודה שהעיסוק בספורט סייע לו רבות בגיבוש קווי אופי מסוימים, ביניהם יכולת ההתמדה, הלימוד וההתמודדות עם האכזבות. מאידך-גיסא, עיסוק בספורט תחרותי גם מספק את הצורך האנושי בתהילה, והחיפוש אחר תהילה גורם לא פעם לאדם להתאכזר ליריב או להתעלם ממנו.
סיסמתם הקלאסית של המשחקים האולימפיים הייתה אומנם "ההשתתפות, ולא הניצחון, היא העיקר", אך כל מי שראה את צעדות המנצחים סביב האצטדיון יודע שסיסמא לחוד ומציאות לחוד. טבעו של ספורט מקצועי (בשונה מחינוך גופני ועיסוק חובבני בו) הוא לחתור לניצחון בכל מחיר. לא בכדי אחד הסמלים העיקריים לגבורת הלוחם בתרבות היוונית הוא אכילס, שאמנם מוכר לנו בעיקר בזכות מטבע הלשון "עקב אכילס", המעיד על נקודת תורפה, אך דמותו הכללית ב"איליאדה" היא של לוחם ללא חת שמתמסר לחלוטין לתאוות ההרג בזמן המלחמה ואין מה שיעצור בעדו מלהרוג את היריב הטרויאני או את הידיד שהכעיס אותו לרגע. אין זה מפתיע אפוא, ואף המחקרים מאשרים זאת, כי ספורטאים מקצועיים, במיוחד אלו המעורבים בסוגי ספורט כוחניים, נוטים יותר להסתבך בקטטות, בתאונות דרכים, באלימות במשפחה ובשכרות (יוצאי דופן הם מתאמני אמנויות לחימה, שמפנימים קודקס חמור של מניעת אלימות).
ברגע של כנות נוגעת, חושף המחבר כי עמיתו לעבודה האקדמית נדהם לשמוע ממנו שאם מישהו יפגע באוטו שלו, הסיכוי של אותו אדם לחטוף אגרוף ללסת יעלה בצורה דרמטית. זה אומנם לא משפט שמצפים לשמוע מאיש אקדמיה מכובד, אך כמי שעסק במהלך חייו בספורט קבוצתי, שבו אגרוף ללסת הוא דרך לגיטימית לפתרון סכסוכים, הדבר פחות מפתיע.
בעיה קשה נוספת של הספורט התחרותי היא דחייה קולקטיבית של השונה והאחר, במיוחד של מי שלא עומד בקריטריונים הנוקשים של הקשיחות הגברית. בנוסף, ספורט קבוצתי כרוך במבנה היררכי נוקשה וברור; דבר שעומד בסתירה בולטת כלפי עקרונות השוויון שלמדנו מהמורים הרוחניים הגדולים של האנושות, כמו גם מן העקרונות הליברליים. המחבר טוען כי כולנו התרגלנו לחיות בסוג של סתירה שאותה אנו נוטים להכחיש - אנו מתפללים תפילות המלאות במילים של חמלה ואהבת הזולת, ולאחר מכן צופים בטלוויזיה במשחק שבו שתי קבוצות נלחמות ללא רחם זו בזו. אומנם ספורטאים רבים הולכים להצטלם בבתי חולים לילדים ובאירועי התרמה שונים אך עצם נוכחותם שם נועדה, לדעתו של המחבר, להשכיח מאיתנו את הסתירה. וכמובן, הספורט נוטה להדיר נשים. ואגב, נוכחות גדולה יותר שלהן בתחום לא תועיל לרכך אותו; קרוב לוודאי שהנשים תהפוכנה לתוקפניות יותר.
בסיום דבריו משתמש המחבר בדימוי הלקוח מתוך מאמרו של דרידה על אפלטון - שיקוי ה"פרמאקון" המשמש בו-זמנית רעל ותרופה. זוהי מהותו של הספורט המקצועי - בעל פוטנציאל גדול לבניית אופי אך באותה מידה גם להשחתתו.
