"יש דמיון רב בין משפחת אסד לרודנים הרוסים", כתב עבד א-רחמן א-ראשד בעיתון הבינלאומי בשפה הערבית א-שרק אל-אווסט. "כמו סטלין, גם חאפז אל-אסד הוביל משטר של פחד, של שלטון השירותים החשאיים, של שליטה במוחות האנשים ושל הטלת אימה על האזרחים. מדהים איך אדם שדומע לאחר ההודעה על בחירתו לנשיא, יכול באותה עין לראות את הטבח הסורי ולתמוך בו. אסד אולי ישרוד כמה שנים בזכות פוטין; השאלה היא אם סוריה תשרוד כמדינה עצמאית, או כעוד קולחוז של ברית המועצות המחודשת שהאיש מוביל". בשנות הבדידות שעברו על סוריה בזירה הבינלאומית באמצע העשור הקודם, רוסיה של ולדימיר פוטין המשיכה לחמש אותה בטילים, במטוסים ובכלי נשק מתקדמים, לאמן את חייליה ולהרחיב את נמלי הים האסטרטגיים בטרטוס ובלטקיה. "רוסיה הייתה היחידה כמעט שחיבקה אז את אסד", אומר ד"ר אלון ליאל, מנכ"ל משרד החוץ בעבר וראש התנועה לשלום ישראל-סוריה, שניהל ערוץ סודי של שיחות עם גורמים סורים בשנים 2006–2008. "בתקופה שאסד ניהל משחק דיפלומטי וארצות הברית התקרבה לאזור, פוטין לקח צעד אחורה. ומאז תחילת ההתקוממות בסוריה, כשאסד חזר להיות מבודד, רוסיה חזרה לעניינים". עדנאן קנאדיל, פרשן צבאי סורי ומומחה למזרח התיכון, אומר כי "הקשרים הטכנולוגיים והצבאיים של רוסיה עם ישראל משתווים ברמתם לאלה שיש לה עם אירן וסוריה, אבל רוסיה תמיד תעדיף את הקשר עם דמשק על פני הקשר עם ישראל. לאורך שש השנים האחרונות התקיימו ארבעה ביקורים הדדיים של ראשי המדינות. אסד ביקר שלוש פעמים במוסקבה, ודמיטרי מדבדב ביקר ב-2010 בדמשק. פוטין משחזר את המדיניות של ברית המועצות הקומוניסטית, כי הוא מרגיש שימי המלחמה הקרה בין המזרח והמערב חוזרים". והוא מדגים. "כשארצות הברית ומדינות ערב עסקו בשיחות עם סוריה, רוסיה דאגה להשלים את פרויקט ההרחבה וההעמקה של נמל טרטוס, כדי לאפשר לספינות המלחמה ונושאות המטוסים הרוסיות לעגון שם. כמו בימים של המלחמה הקרה, נמל טרטוס נתפס אצל פוטין כבסיס הימי הרוסי הקדמי באזור המזרח התיכון". רוסיה, מזכיר קנאדיל, הייתה ספקית הנשק היחידה של סוריה עוד בימיה כברית המועצות. "חאפז אל-אסד, אביו של בשאר, קשר את גורלו בברית המועצות. כמוהו בשאר, שרכש מידיה טילים נגד טנקים ונגד מטוסים. בשנת 2008 הוא אף קנה ממנה מטוסי מיג 29 ו-36 מטוסי קרב מסוג Yak-130 בשווי 550 מיליון דולר. המימון הצבאי בין השנים 2000 עד 2010 עמד על 4 מיליארד דולר, ובשנת 2011 נחתמו עסקות נשק עתידיות בסך 700 מיליון דולר נוספים". בתחום האזרחי, הוא מוסיף, הסחר בין המדינות מתמקד בנפט וגז. קנאדיל, במקור מדרעא המופגזת, משרטט את האינטרסים הרוסים בסוריה. "למזלו של אסד, פוטין שאיבד את עירק לארצות הברית לא יכול להרשות לעצמו לאבד גם את סוריה. הנשיא הרוסי הנבחר מאמין שהמשולש רוסיה–הודו–סין יחליף את ארצות הברית. הוא נחוש לקיים נוכחות רוסית בים התיכון, בעיקר כדי לשבור את הבלעדיות הימית של ארצות הברית".

עד פרוץ ההתקוממות, הדברים נראו אחרת. בשאר אל-אסד נדמה כמי שמחלץ את ארצו מבידודה וזוכה לחיזורים מכל הכיוונים. זה התחיל לאחר כניסתו של ברק אובמה לבית הלבן. ביולי 2009, בעוד בשאר משחר לפתחו של אחמדינג'אד, כלל השליח האמריקני למזרח התיכון ג'ורג' מיטשל תחנה חדשה במסע הדילוגים שלו, ודילג לדמשק. אחרי שנים של נתק מוחלט בין המדינות הופיעו על המסכים תמונות של לחיצות ידיים בין מיטשל לבשאר, חיוכים ומסרים מפייסים. שבועיים לאחר מכן קפץ מיטשל שוב לאותו מקום. כתב אל-ג'זירה דיבר בשידור הישיר על האקורד האחרון בשבירת החרם המערבי על סוריה. בותיינה שעבאן, היועצת המדינית הבלתי נלאית של אסד, שמה על השולחן את מה שהיה עד אז מתחתיו: "הגיעו אלינו מסרים מאובמה שהוא נחוש לפתוח דף חדש. אנחנו מקווים שינקטו צעדים מעשיים לממש את המסרים". בפברואר 2010 הכריז הנשיא האמריקני על "התוכנית לשיקום סוריה", ולראשונה זה חמש שנים מונה שגריר בדמשק. נחוש להפריד את סוריה מהציר הרדיקלי האירני, שיגר אובמה הבטחות לצעדים בוני אמון בין המדינות והעביר כספי סיוע לדמשק. אירופה הציעה חבילת הטבות משלה בדמות "הסכם הסיטואציה", שמשמעותו סחר חופשי והכנסת מטבע זר שישקם את הכלכלה הסורית. ובמקביל דרש האיחוד האירופי מסוריה לבצע רפורמות כלכליות ולשפר את זכויות האדם בסוריה. אחמדינג'אד שוב התפוצץ מכעס, ושלח את שר החוץ שלו מונשיר מותקי לדמשק. הלה חילץ מאסד מפגש נוסף בטהרן והתבטאות על זכותה של אירן לקדם תוכנית גרעינית. אסד ישב בהנאה על הגדר וכמו חתן ספר את הצ'קים משני הצדדים. "בשאר היה מחוזר מכל הצדדים, וזה עלה לו לראש", אומר אלון ליאל. "היו לו כל כך הרבה ההזדמנויות והוא בעט בכולן ותמיד בחר את הבחירה הגרועה. פשוט אידיוט. לפני חמש שנים עם אולמרט הייתה לו אפשרות לחתום עם ישראל על הסכם שלום ולחזק את הציר הטורקי–ישראלי–אירופי, לנטוש את אירן ולהתחבר למערב, והוא לא הגיע להחלטה. לפני שלוש שנים, כשברק אובמה נכנס לתפקידו והמרחב האזורי השתנה, הוא קיבל יד מושטת מוושינגטון ולא נתן את שלו. הוא רצה להרוויח הכול, גם את אירן וגם את המערב, התאהב בתחושת החיזור והחליט שלא להחליט. אז החליטו בשבילו". ואילו פרופ' זיסר חושב שהינתקות מהציר הקיצוני לא הייתה מצילה את אסד מהתפשטות מהומות האביב הערבי לארצו. "המחאה בסוריה לא קשורה לשאלה אם הוא בצד של אירן או של ארצות הברית. מדובר במשהו הרבה יותר עמוק. מאחר שהמשטר הסורי בנוי כך שהמיעוט העלאווי הוא השולט, לנשיא הסורי אין ברירה אלא לנהל משטר דיקטטורי ששולט ביד רמה על האוכלוסיה. במובן מסוים המלחמה העכשווית שאסד מנהל היא לא רק על כיסאו אלא על אופי המשטר הנהוג בסוריה מאז ומתמיד. הבעיה שלו היא שהתמיכה בו הצטמצמה גם במקומות שהיו נחשבים למעוז שלו ושל אביו. גם המצב הכלכלי הגרוע שסוריה נקלעה אליו בשל מדיניותו הכלכלית של בשאר לא הועיל לו במיוחד".