התנועה וההעמדה של השחקנים שעיצב אבי גיבסון בר-אל, הן כה מופלאות ודומיננטיות במחזה זה, שהעין לא רווה מלהביט בו-זמנית בכל אחד מ-16 השחקנים; כל אחד והבעותיו הייחודיות, ומשחקו בדמות שונה בתכלית מכל האחרות. תנופת התנועה שלהם שיוצרת קומפוזיציה מרתקת, הבעותיהם האכספרסיביות של כל השחקנים, הקטעים העזים והנוקבים המתחלפים בהינף יד אחת של "בימאי" המחזה בבית המשוגעים, המרקיז דה סאד, לדוממים בתנועה קפואה - כל אלה הם בבחינת הישג אמנותי ודרמטי נדיר. עד כדי כך, שהמציאות והדימיון מתערבלים זה בזו. חובה לציין שבחלק של התנועה, (שאינה דווקא רק ריקוד, אלא מעין התפרקות חושים ויצרים, והתפרצות חולי הנפש לתוך "תפקיד" שבנה עבורם ה"בימאי" סאד) - מצוי חלקה של מרינה בלטוב כיועצת לתנועה, שיחד עם גיבסון יצרו שפת תנועה-משחק מיוחדת במינה. כל מי שזוכר את תקופת המהפכה הצרפתית מזמן לימודיו, מודע לשפיכות הדמים, הרציחות ומעבר השלטון חדשות לבקרים, כל פעם לידי כנופיית מהפכנים אחרת, מאז הוצאו להורג לואי הששה עשר ואשתו מרי אנטואנט. ז'אן פול מארה והמרקיז דה סאד היו מהידועים בין ראשי המהפכה. סאד - ככותב ספרים ובעל תזות שנויות במחלוקת, ומארה כשליט זמני. ההיסטוריה מספרת על מארה שסיים את חייו באמבטיה, כשנרצח בידי שרלוט קורדיי. וסיפור הלילה האחרון שלו עד למותו - הוא נושא המחזה שמעלה דה סאד בבית המשוגעים בו הוא מאושפז, וב"מחזה" הוא מחלק את כל התפקידים לשאר החולים. אם נחזור לימינו-אנו, הרי ההיסטוריה ממש חוזרת על עצמה בשרשרת המהפכות המתרחשות בהמשכים וטרם הסתיימו בכל ארצות המגרב והים התיכון הערביות. מהן למדנו כי כל מהפכה חייבת להיות כרוכה בשפיכות דמים ובאלימות, שהיא לדעת דה סאד - ביטוי ליצר האנושי. לעומתו, מארה המיוסר במחלת העור הגורמת לו לרבוץ במים קרים באמבטיה ולהתגרד, גורס שהמהפכה בלבד תביא לתקון העוולות החברתיות ("סדר חברתי").

חוויה תיאטרלית יצירתית

אור בן מלך הוא מארה משובח ביותר. מיוסר כמעט כמו ישו על הצלב - אלמנט שמודגם שם תרתי משמע. דמות של אדם שמקריב עצמו למען המטרה - תיקון החברה. יואב כהן נפלא כמרקיז דה סאד, וקולו הצלול והחזק מתאים לו כמי שמנווט את ההצגה-שבתוך-ההצגה. אך לא רק הם נפלאים. סיוון אלכסנדרה גיא בולטת גם כשאין לה רפליקות, אך הבעותיה ומשחקה מהפנטים. זוג השחקנים עשירי ההבעה הלבושים כרוזנים ומקבלים את הקהל בכניסה לאולם, וכן נטלי אליעזרוב כשרלוט קורדיי המופעלת ע"י דה סאד, וכך כל שאר השחקנים הנפלאים. כל אחד נראה, (גם אם הוקצו לו רק כמה משפטים לומר), שעתידו כשחקן מובטח. כשרונם יוקד ומאיר גם ברגעים קצרים אלה. תרגומו המשובח והנעלה של פרופ' גד קינר מעניק את הנופך הקלאסי להצגה, ואילו התלבושות והתפאורה שעיצבה דניאלה מור מעצימים את הריאליה שבמקום בו מתרחשת העלילה. האיפור המעט פורימי והפיאות שעיצבה סיגלית גראו מדגישים אף הם את המצב הנפשי של המאושפזים המשחקים ב"הצגה" ההיסטורית-ההיסטרית. ואם חווינו חוויה תיאטרלית כה יצירתית, אין זה עדיין הכל. הערך המוסף שלה הוא הלקח הנלמד מהיכרות מהותה של מהפכה ומה משמעותה; העוולות שכרוכים בה בצד הסיכוי לשנות דברים; ושאלת מוסריותו של האדם באשר הוא - ועד כמה הוא יכול לעמוד מול כוחות חזקים ממנו; וכיצד ינהג בהישברו תחת לחץ העיתים - ואז מה הושג בעצם במהפכה, והאם זה היה שווה? שאלות אלו נוטל הצופה עמו הרבה לאחר הצפיה בהצגה. כשדבר אחד בטוח: ההנאה מהצפיה בה הייתה מושלמת. ושאפו לשחקנים וליוצרים. לא כל יום עולה בבית ספר למשחק מחזה בביצוע כזה.