בפסק דין תקדימי שניתן במאי 2008 קיבלו שופטי ועדת העררים את הטענות של המשפחות היהודיות. השופטים מתחו ביקורת נוקבת על הממונה על הרכוש היהודי ביהודה ושומרון, וקבעו כי לא הפעיל את שיקול הדעת הראוי והמתחייב מתפקידו כנאמן האחראי על תפעול הנכסים. על-פי פסק הדין תפקידו של הנאמן היה לנהל את הנכסים בהתאם לטובת הנכס ולרצונו של הבעלים המקוריים. השופטים הכירו ביוסף עזרא כמייצג את הבעלים המקוריים של הנכס, תוך שהם מדגישים כי מר עזרא הביע את רצונו המפורש "כי הנכס יושכר לתושבי חברון היהודים".
בנוסף מתחו השופטים ביקורת על הממונה על שלא טיפל בנכס במהלך השנים. "חובת הממונה לנהל ולשמור כל רכוש ממשלתי המופקד בידו, וכאשר הנכס עומד ריק ונטוש אין חובה זו מתמלאת כראוי", כתבו השופטים. "הותרת חלקה מיותמת מאדם איננה ניהול ראוי של הנכס, ואין בה תועלת לציבור... הממונה חייב על-פי הדין לתחזק את החנויות שבנאמנותו ולהפיק מהן את מרב התועלת הכלכלית".
קביעה משמעותית נוספת הייתה שלסוחרים הערבים אין היום כל זכות בנכס, וכי לכל היותר יוכלו לקבל פיצוי כספי על הפסקת השכירות במידה שיוכיחו שהשכירות בעבר הייתה כחוק. ביחס לדיירים היהודים קבעו השופטים כי הם נכנסו לנכס ללא קבלת רשות מהממונה, ועל כן עליהם להתפנות ממנו. עם זאת ציינו השופטים שמגורי המשפחות היהודיות בנכס שיפרו באופן משמעותי את מצבו של המבנה וכי על הממונה להתייחס לכך בשיקוליו: "בביקורנו במקום התרשמנו מן העליבות וההרס בחנויות במבנה הסמוך, עליבות והרס שנראו מצערים במיוחד לנוכח השימוש המועיל שעושות המשפחות בשתי החנויות תוך שמירה על הנכסים וטיפוחם".
השופטים הגדירו את התנהלות הממונה כלפי הנכסים וכלפי בעליהם כ"מידת סדום": "כלל מושרש במסורת ובמוסר ישראל: 'זה נהנה וזה לא חסר – מידת סדום'. נראה ברמה גבוהה של ודאות שהשימוש הנכון היעיל והיחיד האפשרי בנסיבות העניין הוא לאפשר למשפחות לגור בחנויות".
ההחלטה הסופית הייתה להשעות את צו הפינוי למשך 60 יום, שבהם יוכלו יוסף עזרא והיישוב היהודי להגיש בקשה להקצות להם את הנכס. הם הורו לממונה להשיב לבקשת ההקצאה תוך 30 יום לאור העקרונות של טובת הנכס ורצון הבעלים. היישוב היהודי בחברון ויוסף עזרא הגישו בקשה משותפת להקצאת הבית, אך זו לא נענתה עד היום.
