לא זכור לי מתי לאחרונה צפיתי בסרט וטרחתי להסות את כלבתי ב"שששש!" (מזל שמשמעות המילה זהה בעברית ובכלבית). הכלבה ג' (שמה חסוי כי היא מתחת לגיל 18) נראתה משועשעת. זה זמן רב שלא ראתה את אמהּ לוטשת במסך עין דביקה כעוגת סולת. עונג זה גרם 'הים הדרומי', סרט שניתן להגדירו כדוקו-הזיה: הגיבורים ממשיים, אך נדמים כבדיון ספרותי-קולנועי. אנושיותם נאנקת תחת שיממון החיים בעיר האטרקציות ומחפשת אהבה ומשמעות, או לפחות את האוטובוס המהיר לתל אביב.
'הים הדרומי', כמו כל יצירה טובה, מהווה מַרְחֵשָה של ניגודים: הוא סרט תיעודי אך גם בידורי, מזדהה עם גיבוריו ומלעיג אותם, פרודי אך פיוטי. אך גדולתו העיקרית של 'הים הדרומי' (אפילו השם נפלא, ולקוח מספר הרפתקאות פנטסטיות של אריך קסטנר) בכך שהוא מוכיח שהעיר אילת המיתולוגית, זו שמשכה אליה טיפוסים, נוודים ותמהונים, עודה קיימת והמלונות לא הצליחו לקבור אותה, גם אם צוותי הבידור עושים כל מאמץ להפוך את הקבורה לעליזה.
הבמאי איתמר אלקלעי מתבונן בדמויות מתוך ריחוק, אך גם באינטימיות מחַשפת תודעה. כפל פנים זה מתבטא בקריינות, שכל-כולה פאתוס סונט. הדוגמאות למכביר: "כאשר השמש טובעת המחשבות צפות, אילן פיפסון מתכונן לעוד לילה בלי שינה" - כך מוצג בליין אילתי בן 50. משבר אמצע החיים תפס את פיפסון כשהוא מורח מסכת הזנה, ונטע בו החלטה מהוססת שעליו להיעשות לאב. לצורך כך הוא נפגש בפאב עם אימהות פוטנציאליות ושואלן "את פורייה?". אפילו חנוך לוין לא חשב על שורה וולגרית כה.
ויש גם נווד הולנדי חרוש-סבל שהגיע לאילת כדי למצוא פירורי גאולה לזוּן בהם את זֶפֶק נשמתו ועורך שתיקות מיוסרות בהרי המדבר. ידידו אומר עליו: "הקורבן הפך לרודן. כולם רוצים לרַצות אותו". קאט. הקריין מציג גיבור נוסף: "פוּקְסִי אמר כל כך הרבה פעמים שאין לו על מה לחלום, שהוא החל להאמין בזה". לפוקסי יש ילדה שיודעת בדיוק מה היא רוצה לעשות בגיל 18: לגור בתל אביב, מחוז הכיסופים של ילדי אילת. הוא עצמו, לעומת זאת, לא זוכר שרצה אי-פעם לעשות משהו או להיות משהו. "אני רוצה חיים בלי אתגרים", התוודה. יש בו שלווה וחיוך פנימי שהנווד ההולנדי האומלל לא ישיג גם בשוק השחור של חלומותיו.
הבמאי אלקלעי והמפיק רם לנדס יצרו פאזל אנושי עם צילומי נוף נהדרים, שכל אמירה פילוסופית שמדביקים להם - ואמירות כאלה אכן הודבקו למכביר - נשמעת מתאימה. בין כך ובין כך מבצבצת מהסרט נשמתה של עיר רפאים נידחת שלֵילוֹת התכלת בה נמשכים והולכים, לוחכים את ההרים ומפייסים את עזיבותם. הים אינו זקוק לניחומים. זו גדולתו וזו שוועתו.
