הגלריה של ארי לויט ממוקמת במקום שהכי מתאים לה, לו. ליד הים. כשלויט לא מצייר, הוא בים. גולש. מחובר לגלים. חלל הגלריה גם הוא מזמין כמו ים. בהיר, האוויר קריר. וגם כאן בגלריה, כמו בכל מקום אחר בו הציג את עבודותיו, לויט מזמין לגעת. השלט תלוי בבירור על הקיר - "נא לגעת".
ציוריו של לויט יוצאי-דופן. משהו בצבעוניות שלהם ובמרקם, שנוצר מהעבודה בשפכטל במקום במכחול, שואב אותך פנימה ומחייב מבט מעמיק בהם, כי בכל רגע מתגלים עוד פרטים שקודם לכן לא מבחינים בהם, מעין תחושה שהאומן רוצה שנתבונן בהם לאט, ברוגע.
אחרי שגמעתי את הציורים התלויים על הקירות אני מתיישבת. השולחן הוא גלשן, עם ותק מכובד עוד משנות ה-70.
הגלריה הביאה איתה עוד אנשים? אני שואלת, מודעת לרצון העז של לויט להגיע לכולם, להביא את כולם לכאן ולזכות בהכרה. כן, הוא מספר, מגיעים הרבה אנשים, הרבה ציירים מהאזור שמתרגשים מהציורים ומהשירים (המלווים כל ציור) ומבינים שיש פה משהו מיוחד. לויט מגיש לי את ספר האורחים. הרשמים שם ללא ספק רגשיים מאוד, יצריים מאוד. "העלית בי דמעות", "אתה מדהים", "הציורים ריגשו אותי", ועוד תגובות של מבקרים, גם כאלו שפגשו בלויט ובעבודותיו לראשונה.
לויט, להזכיר [ראו ידיעה משמאל], נושא עימו מסר ברור - לא כל צייר הוא אומן משום שאומנות היא מיומנות. "בעולם כולו", הוא אומר, "פרופסורים, עסקנים למיניהם ואוצרים, מפגישים את הקהל עם עבודות מגוחכות והקהל, מצידו, אינו מבין דבר במה שהוא רואה. המלך הוא עירום", הוא טוען, וגם ממהר להסביר: "המילה אומנות, מאיפה היא באה?... המיומן במלאכתו הוא האומן בזכותה. ומלאכת ידו של אותו האדם היא האומנות".
לויט סבור כי לא כל צייר הוא אומן. גם לא ואן-גוך ופיקאסו, משום שכדי ליצור אומנות צריך ללמוד, להתאמן, לתרגל. כדי שיצירה תיחשב כמעשה אומנות, היוצר חייב להיות בעל מיומנות, הוא מאמין.
אני מציינת בפניו של לויט כי מרגע שנכנסתי לגלריה לא ליווה אותי להביט בציורים, גם לא סיפר לי על עבודתו האחרונה, אך הוא קוטע אותי ואומר: "ציירתי עשרות עבודות אחרונות, לא אחת", וחוזר למסר שבוער בעצמותיו - להוכיח לעולם מהי אמנות וכי הוא הצייר הגדול מכולם.
אני מנסה להקשות בשאלות על ואן-גוך ועל פיקאסו וארי בוחר לענות לי בשיר. הוא לוקח את הגיטרה ליד ושר לי את אחד משיריו (כן, גם לשיר הוא יודע, ויפה).
לך תוכיח [ארי לויט] אני יושב ומצייר ולכל אחד שפה עובר,
אומר אני לו כמו לכולם, ש"אני הצייר הגדול בעולם!",
נכון שיש גם ספקנים, ציירים וקנאים,
ולהם אני אומר: "תקנה אחד לפני שייגמר!"
אנשים באים, נוגעים, "איך אתה עושה את זה?" תוהים.
"איפה כל המכחולים? ובטח יש כמה גדלים",
אותם אני משיב שלילה, ישנה מרית אחת חדה,
איתה אני עושה הכל, מאיש קטן עד הר גדול.
רבותיי המכחולים אותם אשאיר לציירים,
אלה שהתפשרותם התנוונה לאמנותם.
כך אמשיך לטעון בכל אני צייר, אומן גדול!
לא קם אחד אשר הצליח, אותי ההיפך להוכיח.
לויט רוצה מאוד לזכות בהכרה, לא רק בהכרה באומנותו - שהיא נפלאה, יצרית, מלאת צבעים ומרתקת - אלא גם באמונתו. אחרי שהעלה
סרטון ליוטיוב בו הוא מסביר ומדגים את דרך עבודתו עם השפכטל, הוא פונה וקורא (גם דרך פייסבוק) לצפות בו ומקווה להגיע למיליון צפיות. גימיק נוסף בו הוא משתמש היא הבטחה של מיליון דולר לאיש שיצליח להעתיק יצירה שלו.
אני מתבוננת בתמונות, לויט מזמר ברקע, ועיניי נופלות על מיניאטורות של בעלי-חיים שעל שולחן הגלישה שלו. מה אלו? אני שואלת. מסתבר שלויט מלא ביצירתיות גם בשעות ה"מנוחה"... מעטיפות של שוקולדים הוא מפסל חיות מיניאטוריות מדהימות [ראו תמונות מטה].
"מה חשוב לך יותר?" אני שואלת, "לזכות בהכרה או למכור?" ולויט בוחר לענות במשפט: "אני הצייר הגדול מכולם". ובסופו של דבר, הוא מאמין, העולם יכיר בכך.
לפני שאנחנו נפרדים הוא לוקח שוב את הגיטרה.
הגיון פשוט [ארי לויט] ואן גוך היה צייר, תמונה אחת מכר
היה מוזר, קצת מעורער, אחרי שמת נהיה מוכר.
לפיקאסו, לקח שנים, צייר כחול, צייר נשים
כשהבין כולם תוהים, התפשר בקישקושים.
באומנות פשטה צרעת, מתפשרת ופורעת
המיומנות אבדה מזמן... וכל צייר היום אומן.
ג'קסון פולוק סתם טיפטף, זרק, השפריץ, שתה בכיף
אחרי שמת אמרו כולם- "היה ראשון הוא בעולם"
"אמן" חשב על יצירה, "יצר"- חרבן לתוך קופסא.
עשה טובה וגם אטם ואז חיכה למטומטם.
באומנות פשטה צרעת, מטופשת וקורעת
ההיגיון אבד מזמן וכל חרבן היום "אמן".
אך יש תקווה לאומנות, תחזור תוחזר המיומנות.
יבוא אחד עם היגיון, פשוט, חלק, חד כפיגיון
ובחיוך אותה יבריא, ברור, כנה, גאה, ארי.
ואז כולם יאמרו נכון וכל תמונה תהיה מיליון.
הגלריה של ארי לויט נמצאת ברחוב קויפמן 1 (תחילת שדרות ירושלים), יפו. אל תוותרו על החוויה.
