נזקקתי לכמה ממחטות כדי למחות את דמעות הצחוק ההיסטרי שההצגה גורמת לצופים. כמו אצל שייקספיר, חילופי זהויות והעמדות פנים בזהות שונה הם עמוד התווך במחזה. מוני מושונוב כ"סלוואטורה", רמאי איטלקי חביב שמקצועו הוא להגיע לחתונות ואירועים להם לא הוזמן, ושם - למלא את כיסיו מכל טוב המזון שעל השולחן, ולמחרת למכור זאת לסוחרים - מגיע לרעיון: להמציא עמותת עזרה למסכנים ולגרום לתרומות מצד העשירים. לשם כך הוא כופה על כל משפחתו לשחק תפקיד של עניים מרודים וחולים, ולהציג זאת לפני משפחת רוזנים הבאה לביקור בביתם. הוא לכאורה קולונל שמתנדב לעזור לחלץ עניים מעוניים. ומי חשובים יותר מאשר משפחתו-הוא? המטריפה ביותר ב"מחזה בתוך מחזה" במשחקה המזהיר, שמשחקת חולה גוססת וענייה מרודה, היא אשתו. וולריה, אשתו הסקסית הלוהטת, עם כושר הדיבור הנוקב והשנון (יבגניה דודינה בשיא חדש בקריירה המפוארת שלה כשחקנית דרמטית מהמעלה הראשונה, שמאז שיחקה את הילד בהצגה "עיר" בתיאטרון גשר, זוהי התפנית המרגשת ביותר - הפעם כקומיקאית - בשרשרת הצלחותיה). עוד לפני כן, השכן, אנטוניו (אבי קושניר, שהקהל מוקיר מאז ימי "זהו זה" האגדית ו”הופה הולה” עם הקסם הטבעי שלו), מנסה כל הזמן את מזלו אצלה בחוסר עידון. אך היא מפליאה את מכותיה בשכן החרמן ומבריחה אותו מעליה בניסיונות הגיפופים שלו. דמויות המישנה מעצימות את הקומיות כשמגיעים לביקור בבית המשפחה הרוזנת (עידית טפרסון, המקסימה, האצילה שהתפקיד מתאים לה ככפפה, ויחד עם דודינה הן העוגנים של ההצגה) ועימה אחי-בעלה המנוח, הברון אלפונסו המקדיש את כל עתותיו לגידול סוסים והימורים בתחרויות שלהם (רוי מילר, שיוצר דמות קריקטורית להפליא) - קורה משהו שמקלקל את התוכנית הפשוטה של הרמאות של סלווטורה. מסתבר שהדוד הנוכל גרם לבן הרוזנת (הראל מורד התמים ומלא הקסם) להאמין שהוא, ניקולה, הרג במשגה את המשרת (נצר אלוני, שממלא בהצלחה עצומה גם את תפקיד ה"סבא" שסלווטורה "השכיר" לפי שעות, כדי לאשש את תמונת העוני והדווי של המשפחה האמורה). ניקולה חייב להסתתר מהמשטרה שוודאי תחפש אותו, ובינתיים זומם הדוד, שהוא האפוטרופוס, לשים יד על נכסי הצעיר שטרם מלאו לו 18. סלווטורה מוכן להסתירו תמורת תשלום. וכשאנטוניו מגיע לבית, מציגים אותו בלית ברירה כבעלה השני של וולריה. בתוך כל הבלגן והסיטואציות גורפות הצחוקים, מתאהבים ניקולה ופיורלה, הבת הקטנה של ולריה וסלווטורה (יפית אסולין המתוקה והמוכשרת). אבל מה שמעצים את הקומיות הן דווקא דמויות המישנה - כמו רוברטו, בנם של הזוג החוזר משלושה ימים של מרתון-תחרות ריקודים. יניב הלפגוט שמדגים את תזזית הריקוד שטרם הרפתה ממנו - בקטע הכניסה שלו לבמה - מופלא וגורף תשואות. וכן מוכר העיתונים וויטוריו - מני פלורנטין המצחיק, סנדרה שדה כאחותו הרווקה של סלווטורה שאהבתה לתיאטרון מתממשת... בתפקיד מנקת השירותים בו, ונצר אלוני בשני תפקידיו. חוויה מענגת; לרוץ ולראות התפאורה של אלכסנדרה נרדי את הרובע העני בנאפולי - ריאליסטית ויפה, התלבושות של עפרה קונפינו יצירתיות ואותנטיות בה במידה, הכוריאוגרפיה היפהפייה של צחי פטיש, שהפליא כבר ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר", המוזיקה האיטלקית כובשת הלב של שנות החמישים, תקופת פסטיבל "סן רמו" בזוהרו, שארגן רן בגנו, וכל זאת - עם התרגום המקורי של נסים אלוני, אלוף השפה העברית במחזאות המודרנית - כל אלה וכשרונם המוחץ של כל השחקנים בבימויו של מושונוב - עושים את "קוויאר ועדשים" לחוויה מענגת ונהדרת, שאנו כה זקוקים לה בימים אלה. לרוץ ולראות.