הלו, זה ספורט?

"כשאתה בא לאצטדיון באנגליה", אומר יורם ארבל, מבכירי שדרני הספורט בישראל, "התחושה היא שאתה בא לקונצרט. שם השכילו לאכוף את החוק ולא נתנו לחוליגנים להשתולל. אז נכון שתמיד יש כמה שיכורים, אבל הם בודדים ולא תופעה". לארבל זכור במיוחד האסון באצטדיון הייזל בבלגיה בשנת 1985, כאשר שידר את משחק גמר גביע אירופה בין ליברפול האנגלית ליובנטוס האיטלקית. כשעה לפני שריקת הפתיחה פרצו אוהדים אנגלים שיכורים את רצועת ההפרדה ואוהדים מבוהלים שניסו להימלט נלכדו בין גדרות הברזל שתחמו את היציע. השוטרים סירבו לפתוח את היציע ולהקל בכך על הלחץ של הבורחים, וכתוצאה מכך נרמסו למוות 39 אוהדים איטלקים ונפצעו כ-300. הגופות הראשונות הוצאו מהאצטדיון כשהן עטופות בדגלים שהביאו האוהדים למשחק. "זה היה האירוע החמור ביותר שחוויתי", אומר ארבל.

תיארת את אסון הייזל ותקריות אלימות באירופה. אנחנו שונים מהם?

"כן, אנחנו גרועים מהם. שם לקחו את העניינים בידיים, אכפו את החוק, שלחו אנשים לבית הסוהר. מדוע לא מרחיקים אצלנו אוהדים שאותרו כאלימים במיוחד? מדוע לא מחייבים אוהד כזה להתייצב מדי שבת בתחנת המשטרה בעת קיום המשחק, כדי להטריד את מנוחת השבת שלו באמצע החמין? יש דרכים רבות. המדינה אינה אוכפת את חוקיה ומאפשרת לחוליגנים להשתולל". ד"ר יאיר גלילי, סוציולוג ומנהל המכללה במכון וינגייט, מכיר מקרוב את המהפך שהתחולל אז באנגליה. בשנות ה-90 הוקמה ה"פרמייר ליג" (ליגת-העל), חברה מסחרית שתכליתה לספק רווחים לבעלי המניות שלה. ההתאחדות עברה לטפל בנבחרות הייצוג הלאומיות בלבד. בפרמייר ליג הבינו שרווחים לא יהיו אם הקהל ידיר רגליו מהמגרשים. לדברי גלילי, המכהן גם כראש יחידת המחקר של ההתאחדות לכדורגל, העובדה שרמת האלימות ירדה שם ב-80 עד 90 אחוז אינה נובעת מכך שהקהל הפך באחת להיות אנין ומעודן. פשוט הקהל אינו אותו קהל. כדי לצפות במשחק נדרש אוהד הכדורגל להוציא מכיסו סכום של כמה עשרות פאונד, סכומים שהאזרח הפשוט אינו מסוגל לשלם. משחק הפך להיות מותרות לבעלי אמצעים. "איני ממליץ לאמץ את השיטה הזאת אצלנו", אומר גלילי, "אבל נראה לי שלאט-לאט הדבר הזה עומד לקרות. בונים אצטדיונים חדשים, כסף גדול מתגלגל, וככל שהמשחק יהיה טוב יותר יהיו כאלה שמוכנים לשלם כדי לצפות בו. ראה מה קרה בכדורסל. חברים סיפרו לי שכאשר אזלו הכרטיסים למשחק של מכבי תל אביב בנוקיה הם היו מוכנים לשלם אלפי שקלים לכרטיס. אם הדרבי בתל אביב או משחק בין תל אביב למכבי חיפה יהיה משלהב, יימצאו אנשים שיהיו מוכנים לשלם מכיסם סכומים גבוהים. אלא שהמציאות הזאת לא תתרחש כאן כל כך מהר". מנכ"ל התאחדות הכדורגל, אורי שילה, אומר שאלימות במגרשים היא ביטוי לחברה אלימה. "אם האלימות הייתה רק במגרשים הייתי אומר שעל ההתאחדות לעשות בדק בית, אבל אצלנו הורגים בכבישים, דוקרים בגנים וילדים מביאים סכינים לבתי הספר כך שהאלימות בכדורגל אינה יונקת מתדמית גרועה של ההתאחדות או של הכדורגל בארץ. אם נצליח לסכל את האלימות נראה שיותר נשים, ילדים ואוהבי כדורגל אמיתיים יחזרו למגרשים וזה בודאי ייראה אחרת".

גלילי דווקא מבחין בירידה ברמת האלימות בארץ. "האלימות מקבלת הד תקשורתי עצום בגלל סמיכות אירועים של אלימות, כמו בשבועות האחרונים, והתקשורת עטה על האירועים כמוצאת שלל רב - אולי כי רמת כדורגל גבוהה אין כאן", אומר ד"ר גלילי. "אבל אם נבחן זאת סטטיסטית, נגלה שמספר התקריות האלימות מצוי בירידה משמעותית".

הסיקור התקשורתי המסיבי מלבה את האש?

"הוא לא מלבה, אבל הוא קשור. הוא הופך את התופעה למה שאנו מכנים 'מגֵפה' שצריך למגרה, ואני בכלל לא משוכנע שזה הסיפור". "אני לא קונה את זה", אומר ארבל. "יש אירוע והעיתונות צריכה לדווח עליו. אני מסכים שאם מישהו מתפרץ למגרש לא צריכים לצלם ולשדר זאת כי בעצם זה מה שהוא מבקש, אבל זו לא אלימות אלא סתם שיגעון. אלימות צריך לחסל ולהוקיע". גלילי אומר כי אי-אפשר למגר אלימות לחלוטין, אך אפשר לנסות לשלוט בה.

האם היה נכון להעמיד את אנשי פתח תקוה ואת שחקני חיפה לדין פלילי?

"זה מאוד בעייתי. אני תומך בגישה הגורסת שאת העניינים הספורטיביים יש לסגור במגרש ובטריבונלים הקשורים לספורט, קרי בתי הדין המשמעתיים. אבל מה שקרה שם היה שונה. הספורט מטבעו מחייב מגע פיזי ויש בו אלמנט של אלימות. ראה משחקים כמו רוגבי, פוטבול אמריקני, הוקי. לעתים המגע הגופני הוא על סף הברוטליות. אבל מה שהיה שם היה על סף פשע. פעולות תקיפה ממש ואלימות פושעת גופנית אכזרית". "השחקן הישראלי עושה עברות מכוערות שלוּ היה עושה אותן ברחוב היה מגיע לבית הסוהר", אומר יורם ארבל. "בשם הספורט ניתן כאן היתר לתת מכות ולא בתחרות אגרוף. היום שחקנים פוצעים את חבריהם ויוצאים בעונש קליל של הרחקה ממשחק או שניים". גלילי לעומתו סבור שהמשחק בארץ אינו כה אלים. "בליגת-העל שלנו הרמה לא רעה כלל, ועוד כמה שנים נהיה טובים הרבה יותר. השחקנים מכבדים זה את זה ולא מנסים לפגוע בצורה אנושה. זה לא בגלל הפחד מכרטיס אדום או צהוב. השחקן יודע שמהמשחק הזה הוא מרוויח כסף ואינו רוצה להיפצע. זה תהליך שקורה בכל העולם. אפילו מאמן כמו אייל לחמן (הפועל ראשון-לציון), שנודע כמי שבזמן שאימן בבני-סכנין הנחה את שחקניו 'להיכנס' ברגלי היריב, התמתן לאחרונה, ואף הוא מבין שקבוצות אלימות לא יכולות להסתתר מאחורי התירוץ שמדובר במשחק קשוח או 'גברי'. הן לא ישרדו לאורך זמן".

כאמור, התקרית בפתח תקוה היא היחידה שהגיעה, עד כה, לדין פלילי. ההתאחדות לכדורגל ובית הדין שלה ניהלו מדיניות ענישה עם טווח עונשים מצומצם: קיום משחקים ללא קהל, הרחקת שחקנים ממשחקים, קיום משחקי "רדיוס" (משחק מחוץ למגרש הביתי) או הפחתת נקודות. "הצעדים האלה לא יעילים", אומר יורם ארבל. "פשוט צחוק מהעבודה. אנחנו כל הזמן אומרים שאת האלימות צריך למגר בחינוך. אני אומר לך שהישראלי מתחנך בצורה הטובה ביותר דרך הכיס או בכלא". מדיניות ההתאחדות היא שהקבוצות אחראיות למעשי אוהדיהן. "הענישה היא הכלי המשמעותי ביותר בטיפול באלימות", אומר המנכ"ל שילה. "אנחנו לא יכולים להעניש את האוהדים. נכון שיש ביקורת ציבורית על חלק מהעונשים. טוענים נגדנו שמשחק ללא קהל אינו משחק, אבל בסופו של יום התוצאות מוכיחות שהענישה יעילה, אין מראות של רמיסת קהל, חזיזים ופירוטכניקה, ומשחקים כמו בית"ר נגד סכנין עברו בשקט". אלא שבפועל מועדונים רבים פשוט מפחדים פחד מוות מהאוהדים. ההנהלות חוששות לנקוט צעדים חריפים שיתפרשו כפגיעה באוהדים. החשש הוא לא רק ש"ישרפו את המועדון", אלא שיפגעו בנפש חברי ההנהלה. יש גם אוהדים שכל כוונתם היא לפגוע בקבוצה, והם מבצעים פעולות אלימות או גזעניות בכוונת מכוון כדי שהקבוצה תיענש. בדרך זו הם מביעים את חוסר שביעות רצונם מהמאמן, מההנהלה או מדרך המשחק. איציק קורנפיין, מנהלה של בית"ר ירושלים, אמר לא מכבר כי הוא יודע שיש אוהדים שבכוונה מזיקים לקבוצה במטרה לגרום לפיטוריו. "אין פתרון טוב יותר", אומר ד"ר גלילי, "רוב הקבוצות החלו לנקוט פעולות, חלקן סמויות. הן מחדירות אנשים שלהן אל בין חוגי האוהדים גם במטרה לאסוף מודיעין וגם כדי להשפיע על ראשי האוהדים. פעולות אחרות נעשות בגלוי מול האוהדים. "רוב האוהדים אינם רוצים לראות את קבוצתם נענשת בגלל קומץ פורעים. היום אנחנו כבר יכולים לראות יציע אחד בטדי משתיק יציע שני", מוסיף שילה. לפני שלוש שנים החליטה ההתאחדות לכדורגל להוציא את המשטרה מהמגרשים. הכוונה הייתה להפחית את עוצמת ההתנגדות והאנטגוניזם שמראה השוטרים מעורר בקרב האוהדים. ד"ר גלילי מספר כי הסיבה האמיתית הייתה כספית. הקבוצות לא עמדו בנטל הכספי של הזמנת שוטרים לכל משחק, מה גם שהמשטרה דרשה, בניסיון 'לכסות את ישבנה', להעמיד מספר כפול של שוטרים בכל פעם. תחת השוטרים נדרשו הקבוצות להעסיק סדרנים. לרוב מדובר באנשים שלא עברו כל הכשרה, ובדרך כלל הם מתקשים למלא את תפקידם. יגאל ממן, שפגע בנגיחה במשחק בפתח תקוה בראשו של שחקן חיפה, היה אחד הסדרנים במשחק. "הוצאת המשטרה הייתה ניסיון מעניין", אומר ארבל. "זה אולי עובד בדנמרק אבל נראה לי שאצלנו זה קצת מוקדם מדי. אם אני קורא נכון את המפה, הדברים ישתנו והמשטרה תיאלץ לחזור, ואולי הפעם לא יביאו פקידים מהמטה הארצי או ממשטרת תל אביב שבאים לעשות חלטורה במגרש אלא שוטרי יס"מ שיודעים לעבוד". לפני שבועיים נפגשו ראשי ההתאחדות עם מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו. הם קבלו לפניו כי החוק למניעת אלימות בכדורגל אינו נאכף והוא הודה כי הדבר לא עמד בראש סדר העדיפויות של המשטרה ובמודעות הארגונית שלה. שילה מבטיח: "הדבר משתנה בעצם הימים האלה. התפקיד שלנו הוא לדפוק למשטרה על הגב ולזרז אותה להגיש כתבי אישום ולדאוג שהאוהדים יורחקו ויתייצבו בתחנת המשטרה. אם יעצרו שנים שלושה וכל הארץ תראה את הפרצופים שלהם, זה יכול לעשות את העבודה. הרי הקהל שלנו בודק כל הזמן את הגבולות". "מי שקורא להחזיר את השוטרים למגרשים לוקה בזיכרון קצר", אומר שילה. "מקרי האלימות הקשים ביותר אירעו כשהמגרש היה מלא שוטרים. דווקא מראה היס"מניקים וכמויות שוטרים אדירות יוצר מתח ומהווה גורם לתחילתה של אלימות. אנחנו באירוע בידורי ולא ביטחוני. כמובן שיש לפעול בשיקול דעת ולהעריך את פוטנציאל האלימות בכל אצטדיון ובכל משחק. זה לא נכון שהדבר נובע מסיבות כספיות. התברר כי על עסקי הסדרנות השתלטו שתיים-שלוש חברות מונופוליסטיות, כך שכל סדרן עולה יותר משוטר. עבור 30 שקל לשעה שהוא מקבל, הסדרן לא ייכנס באצטדיון 'דוחא' בסכנין לתוך הקהל להוציא משם מתפרעים. בעוד שנה ושנתיים הסדרנים יהיו יותר מיומנים והקהל יתרגל".

עיקר הטענות מופנה כלפי ההתאחדות לכדורגל. אלא שההתאחדות אינה השחקן היחיד על המגרש. יש לה שותפים רבים, כמו משרד התרבות והספורט, הכנסת, המשטרה, משרד המשפטים, משרד החינוך, הרשויות המקומיות והקבוצות עצמן. בעיותיה של ההתאחדות אינן קלות. מוסדותיה השיפוטיים, המורכבים ממתנדבים ולא ממקבלי שכר, אמורים לשפוט את קבוצותיה ולכן כל החלטה שמתקבלת מעוררת ביקורת רבה וחוסר אמון. גם לאיגוד השופטים יש בעיה תדמיתית קשה. יו"ר ההתאחדות, אבי לוזון, נחשב בעיני פרשנים רבים איש בלתי ראוי בעליל והוא סופג קיתונות של ביקורת על מעורבותו כבעלים לשעבר במכבי פתח תקוה, במיוחד אחרי האירועים האחרונים. המנכ"ל שילה אומר כי יש עיתונאים היוצרים לו תדמית הרחוקה מדמותו האמיתית, בהיותו איש עשייה דעתני. במשך השנים עלו וירדו קמפיינים נגד אלימות, אך נראה כי דבר אינו עוזר. הכנסת קיבלה את החוק לאיסור אלימות בכדורגל, המקנה סמכויות רחבות לגופי אכיפת החוק, אך ברור שאם יימשך המצב שבו כל אחד מהגופים מטיל את האחריות על משנהו, דבר לא יקרה. רק עבודה משותפת עשויה להניב תוצאות. "צריך לדעת לנהל קהל", אומר ד"ר גלילי, "להסתמך על מחקרים ולעשות זאת באופן מקצועי - ולא לעמוד יום או יומיים לפני משחק נפיץ ולשאול מה עושים עכשיו".