למה נערים מכים?

למה הם מכים ילדים ובני נוער? את שאלותיי אני מפנה לאנשים שעובדים עם ילדים ובני נוער. "כפי שהגדרת בשיחתנו", אומרת לי ד"ר הדס, "נוער משועמם ממציא לעצמו סף גירוי שיש בו מן הסכנה. שכרון הכוח מאפשר להם להיות באופוריה. אחד מחליט והשאר מחקים את התנהגותו. בני נוער בראשית התבגרותם מחפשים את עצמם. חלקם מתחבר לכל מיני קבוצות או כתות דרך האינטרנט וחלקם מבלה שעות רבות במשחקי מחשב שהאלימות בהם היא כוכבת ראשית. ככל שסף האלימות עולה, קיים בנער המתבגר הריגוש להתעלות מעל הסכנה. בדוגמה השנייה שהבאת, אף נער לא נתפס. זו דוגמה מהשנה שעברה בפתח תקוה. זה עצוב מאוד, כי רמת הפשיעה של בני נוער בעלייה מתמדת כל הזמן". פרופ' נבו: "למה הם מכים? זו שאלה מעניינת. אלימות נובעת מחוסר ביטחון עצמי הנובע גם מהשכלה חסרה, היעדר סביבה תומכת ואי-ידיעה על גופים תומכים, מעמד נמוך ומשאבים כספיים דלים... כל אלה יוצרים תסכולים. אלה מורגשים היטב בבית, בבית הספר ובסביבה החברתית. בל נשכח שהגורמים לתסכולים האלה אצל בני נוער הם: בלבול, דיכאון ותוקפנות. בני נוער מחפשים את זהותם בגיל הזה, יש להם מצבי-רוח שונים ולעתים רואים בשימוש באלימות ערך הישרדותי. האלימות היא דרך להתגונן בפני הקושי שלהם. הם משתמשים בידיים כדי ליצור תקשורת. הם לא סומכים על עצמם והם תמיד מצויים בתוך סכסוכים עם עצמם ועם סביבתם הקרובה. 'שכרון הכוח' שהזכרת בתחילת שיחתנו, אכן מצוי בהם, הם מרגישים שולטים ובעלי כוח ואף חושבים שהאלימות היא כוח מגן עליהם. הם בלתי פגיעים". מוליק בראשד מונה חמישה סימני אזהרה: 1. התנהגות בני נוער כלפי הסובב אותם. 2. הצורה החיצונית. 3. סביבת המגורים. 4. מידת החשיפה לתקשורת המשדרת אלימות. 5. התנהגות בני הנוער בבית הספר. הוא מדבר על מגפה של אלימות. מתוך סימני האזהרה האלה עולה צורך אחד גדול ומשמעותי: הצורך להרשים. בגיל ההתבגרות תחושות הטריטוריה והפרטיות חשובות מאוד. חלק מן הבגרות הוא לדעת להתמודד עם קשיים נפשיים ופיזיים, גם לדעת לחיות בתוך הקשיים עד כדי ביטולם כגורמים משפיעים. "יש בני נוער שהצפיפות הפיזית והחברתית מפעילה אצלם את הצורך להשתלט על-ידי כיבוש טריטוריות, לכן נוסיף את הצורך ההורמונלי הטבעי בגיל הזה, והנה יש לנו מאיץ המנסה להרשים את המין השני". הצורך להרשים, או במילים אחרות שכרון הכוח - האם הוא מבחן קבלה של בני נוער? בבאר שבע היו במשך שבוע אחד ארבעה מקרי אלימות מזעזעים ביותר: נער בן חמש-עשרה השליך בקבוק תבערה לבית חברו. חבורת נערים היכתה ובעטה בבחור בן תשע-עשרה שנפצע קשה. נער בן שש-עשרה נדקר ונפצע בינוני, תלמיד בן ארבע-עשרה היכה קשות תלמיד בן גילו. אהרון גלברג מנתח בצורה מדויקת מה קורה לבני הנוער. הצורך להרשים הוא אכן מבחן קבלה בעיניו: "בני הנוער לא מתנהלים בתוך חלל ריק. הם מבינים כי יש משמעויות פוליטיות למרחב חייהם. הם רואים כי הבוגר העתידי של מערכת החינוך יהיה רדוד וחד-ממדי ואין מה להאשים אותם, הרי התרבות שלנו מקדשת ערכים רדודים, הקניון הפך לבית מקדש, מותגי ההלבשה הם ערך עליון, החינוך, הרווחה וקליטת העלייה נמצאים בתחתית סדר העדיפויות, רשויות הרווחה החברתית והן מערכת אכיפת החוק משתמשות בתוויות המאשימות את היחיד ולא את המשטר השולט בחייו. "הגדרת התנהגות כתוקפנית או אלימה וקביעת הגבול, אשר ממנו היא נתפשת כלא נורמטיבית תלויים בחברה, בתרבות ובתקופה. בספרות המקצועית מוסכם שאין הגדרה מספקת של תוקפנות ושאין חברה שאין בה גילויי תוקפנות. קיימות תיאוריות שונות, המנסות להסביר את תופעת האלימות. בין התיאוריות השמות דגש על הפרט נכללות: תיאוריית האינסטינקט, הגורסת שאגרסיביות היא דחף מולד שמטרתו שימור החיים ושהתפרצותו בלתי נמנעת ואף רצויה (Lorens, 1966; Freud, 1920). "תיאוריית התסכול, הקושרת את התסכול לתוקפנות - הטענה המרכזית של תיאוריה זו, היא שכל בלימה של דחף גורמת למצב של תסכול, שהתגובה התוקפנית היא ביטויו החיצוני (Miller, 1958). תיאוריות ביולוגיות הגורסות כי קיים קשר בין מבנה גנטי מסוים ו/או גורמים ביולוגיים כגון מוליכות חשמלית של העור - שהיא ביטוי לתקלה בפעולתה של מערכת העצבים האוטונומית, לבין ההתנהגות האלימה של הפרט (Mednick & Christienses 1977). תיאוריות אלו, הגורסות כי תוקפנות היא דחף מעוגן ביולוגית הנמצא תמיד באדם, מצמצמות את יכולת ההתערבות והשינוי". איך אנחנו יכולים להפחית את רמת האלימות? "תמיד אפשר להפחית את רמת האלימות אצל בני נוער המותחים גבולות, המנסים למרוד, המנסים לשבור מוסכמות", אומרים אנשי שיחי, "אך הגישה לאינטרנט, אשר זמינה היום גם באמצעות טלפונים סלולאריים, והחשיפה לתכנים מסוגים שונים וברמות סיכון שונות, הביאו להקצנה של תהליכי ההתבגרות בקרב בני הנוער ועימם להקצנה בנורמות ההתנהגות וההתמודדות עם תכנים אלו". הזמינות הבלתי נסבלת של מוצרי הטבק, ובכלל זה נרגילה, סמים ואלכוהול הביאו לכך שצריכתם מתחילה אצל בני הנוער כבר בגיל צעיר ואנו עדים לתופעות שלא היו מוכרת לנו בשנים עברו. בני הנוער של היום מתחילים את פעילותם המינית בגיל צעיר יותר ואינם ערים תמיד לסכנות האורבות בדרך. הנוער בימינו יוצא לבלות במועדוני לילה בגיל צעיר יותר, צורת הלבוש, הלחץ החברתי והרצון להיות "IN" מובילים את בני הנוער להיות חשופים יותר ופגיעים יותר. הפרסומים והחדשות המופיעות חדשות לבקרים מלמדים כי שימוש בנשק קר, בסכינים ובאולרים, הפך לחלק בלתי נפרד בכל יציאה מהבית. השימוש ב'סם האונס' משאיר ילדות, נערות ובגירות פגועות ומצולקות נפשית לאחר שנוצלו מינית בלי יכולת להתנגד, לזעוק לעזרה ו/או לזכור את הרגעים שלפני, ומי הוא התוקף. עצוב כל כך שבני נוער מתבגרים כל כך מהר ומדלגים על אחת התקופות המעצבות את אישיותם.