לפעמים קשה לדעת האם בית המשפט תמים או מיתמם; האם הוא באמת מתכוון לדברים היוצאים מתחת מקלדתו או שמא מדובר בפליטות קולמוס. דוגמה לכך ניתן למצוא בהחלטה של נשיאת בית המשפט העליון בדימוס,
דורית ביניש, אשר השהתה במשך שמונה שנים דיון בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - ואז כתבה שהמציאות השתנתה בצורה כזו, שאין מקום לקבל את הערעור. ובשולי הסיפור - עוד הוכחה לצעדי הצב בהם מתקדמים (אם בכלל) הליכי תכנון ובנייה בישראל, וגם תמיהה הקשורה לפסק הדין בנושא מגרון.
מוקד הסיפור הוא שדה התעופה בהרצליה, אשר הוקם בשנת 1950 ועד היום פועל ללא הסדר תכנוני. בדיוק יובל לאחר הקמתו, בשנת 2000, אישרה הממשלה את תמ"א 15 המסדירה את פריסת שדות התעופה בישראל וגם השדה בהרצליה נכלל בה. בעקבות זאת הגישו עיריית הרצליה ואחרים עתירה לבג"ץ נגד המשך פעילותו של השדה. בג"ץ התיר את המשך הפעילות בו בהיקף מצומצם והורה לקבוע עד 1.6.2004 כללים חדשים להפעלת השדה.
התיק נרדם לשנה וחצי לתוך הסיפור נכנסה חברת אויה, שהפעילה במשך שנים ארוכות בית ספר לטיסה ועסק לתיקון והשכרת מטוסים בשדה. בשנת 1996 דרשה ממנה עיריית הרצליה להסדיר את פעילותה בשדה, ולאחר שאויה לא עשתה זאת - הוגש נגדה בסוף 2002 כתב אישום על ניהול עסק ללא רישיון. ביולי 2003 - לאחר מתן פסק הדין בעתירה לבג"ץ שהוזכרה לעיל - דחתה העירייה את בקשתה של אויה לקבל רשיון עסק. אויה פנתה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, שקבע שיש לאפשר לה להמשיך לפעול זמנית.
על החלטה זו הגישה עיריית הרצליה ערעור עוד בשנת 2004, ופסק הדין ניתן רק כעת (יום ב', 16.4.12). מה לקח כל-כך הרבה זמן? ביניש מפרטת את כל התחנות. תחילה, בדצמבר 2004, המליצו השופטים לצדדים להגיע להסכם. כעבור חודשיים הודיעו אויה והעירייה שהדבר לא עלה בידן, ובג"ץ החליט שעליו לשמוע גם את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, אשר הוגשה במאי 2006. בינתיים נמסר לבג"ץ שאויה נכנסה להליכי פירוק. באוגוסט 2006 קיימה ביניש דיון תזכורת ושוב המליצה לצדדים להידבר ביניהם.
כאן נרדם התיק לשנה וחצי, עד שבתחילת 2008 הודיעו אויה והעירייה שלא הצליחו להגיע להסכמה. "ביום 17.8.2011 התבקשו הצדדים להגיש הודעה מעדכנת נוספת באשר למצב הדברים העדכני בתיק. בכלל זה התבקשו הצדדים להודיע האם נוכח ההשתלשלות העובדתית בפרשה, אין הצדקה לחזור מן הערעור", מסיימת ביניש את הפירוט.
כמה מפתיע: המציאות השתנתה מה התברר? כמה מפתיע: שהמציאות השתנתה. אויה נמכרה כעסק חי וחזרה לפעול. בשנים 2011-2009 נעשה ניסיון לאשר תוכנית מקומית לשדה התעופה בהרצליה, אך ההליכים נמשכו ונמשכו. במקביל, באפריל 2009 החליטה המועצה הארצית לתכנון ובנייה לקבוע את השדה כזמני למשך חמש שנים - דהיינו עד אפריל 2014. במקביל, לא התקדמו המאמצים למצוא שטח שיחליף את השדה בהרצליה.
וכאן מגיעה ביניש למסקנה הכמעט מובנת מאליה: "במצב דברים זה, אנו מצויים בפני מציאות המבטאת שינוי משמעותי בתשתית העובדתית שניצבה ביסוד פסק דינו של בית המשפט קמא, כמו גם בהנחות המוצא שעמדו בפניו בעת שניתן - הן בהיבטים הנוגעים למשיבה והן ביחס למצב התכנוני. לפיכך, ונוכח שינויים אלה, איננו מוצאים כי קיים עוד טעם מעשי בקיום דיון מפורט בקביעותיו של בית המשפט קמא, במיוחד כאשר בהתחשב בהעדר נתונים ביחס להתפתחויות בנושא התכנון המקומי איננו יודעים מה משמעויותיו המעשיות של דיון מעין זה".
עם זאת, בכל זאת יש לביניש מסקנה מעשית: "על המערערת לאפשר למשיבה לקיים את עסקיה בשדה התעופה עד להשלמת ההליך התכנוני שיסדיר את הפעלת שדה התעופה או עד להכשרת אתר חלופי להפעלת שדה התעופה, לפי המוקדם מביניהם".
טרם נמצא פתרון ראוי כאמור - עוד שתי הערות בשולי הסיפור. את האחת מיטיבה ביניש לנסח: "לא נוכל לסיים את פסק דיננו מבלי להצר על כך שחרף השנים הרבות שחלפו מאז ניתן פסק הדין בפרשת עיריית הרצליה, טרם נמצא פתרון ראוי לבעיות הקשות הנלוות להפעלת שדה התעופה בהרצליה, בכלל זה בהיבטי בטיחות ורעש, המשפיעים על רווחת התושבים המתגוררים באיזור. ברי כי על הרשויות להמשיך ולתור אחר פתרון הולם לבעייתיות הכרוכה במצב דברים זה".
השנייה: בפרשת מגרון קבע בית המשפט העליון, כי נוכח העובדה שהוא הורה לפנות את המאחז, אין מקום להמתין שלוש וחצי שנים להסדרת מגורי הקבע של תושביו, כפי שביקשה המדינה. והנה, בנושא שדה התעופה בהרצליה - אשר לדברי אותו בית משפט גורם נזקים ומהווה סיכון בטיחותי - מוכנים היו השופטים להמתין שנים ארוכות בחוסר מעש, שמא יימצא פתרון מאליו. נקודה למחשבה.