תיאטרון גשר מיסודם של יבגני אריה וסלבה מלצב וקבוצת שחקנים ממוסקבה שהחל כתיאטרון בישראל לפני עשרים שנה, פורש כנפיים לעבר מחזות ממקורות שאינם קלסיקה רוסית. הפתיחות לספרות ישראלית אמריקנית ואחרת ולקראת הדור החדש של שחקנים ישראלים צעירים בוגרי בתי הספר השונים לתיאטרון בארץ, עם העומק של אנשי תיאטרון יוצאי רוסיה שם למדו את יסודות התיאטרון בן דורות, נותן תוצאה שאפשר להגדיר אותה בשם חדוות התיאטרון הטוב. מבחינתי, "גשר" תמיד מרגש, תופש אותך בגרון, מעניק עונג לחלק בך שאוהב תיאטרון ומכריח אותך לחשוב.
ההצגה החדשה המוצגת בינתיים בהאנגר גשר, מחסן מוזנח ברחוב אילת ביפו, בשימוש התיאטרון, שם ראיתי כבר כמה וכמה הצגות מצוינות, היא מחזה לפי סיפור בשם בין לילה ובין שחר של יהושע קנז. מעבד הסיפור למחזה ועוזר הבמאי סלבה מלצב הוא הצעיר המוכשר גור קורן, שעתידו בתיאטרון בתחומים שונים, מובטח לו. זהו סיפור מצחיק, כואב, משעשע, נוסטלגי על קבוצת תלמידים בשנתיים האחרונות של בית הספר התיכון בישראל של שנות 1954-55. ההצגה נוגעת בכל ישראלי בכל גיל ולא רק בבני המחזורים האלה, שהם כבר מן המבוגרים שבין צופי התיאטרון.
אבל, צריך להיות ישראלי, כדי להתרגש מכול הניואנסים האופייניים לישראל של אז, שבחלקה היא גם ישראל של היום, עם החיספוס האופייני גם להיום, ההומור האופייני של אז, ובעיקר עם ה"חובה" הלאומית של הקבוצתיות ועם הקושי של האינדיבידואל להיות הוא עצמו בחברה שהכי חשוב בה זה "להיות כמו כולם".
גיבור המחזור הזה של אמצע שנות החמישים הוא נער בשם פסח, בעצם איש צעיר בן 20, שלא מצליח לעבור מכיתה לכתה, כי הוא פשוט לא משתתף בשיעורים וכך הוא בן 20 ועדיין לומד ב"שביעית". פסח הוא יוצא הדופן, השונה, הסובל, החזק-פיסית, הכי לא מקובל, הכי לא מנסה להיות דומה ל"כולם", הכי לא מהחברה'. הוא בעיקר נושא ללעג של החברים והמורים, מן שעיר לעזאזל, חריג ולא מתחבר. העלילה מתגלגלת והופכת את פסח לפתע לאישיות בולטת, בעיות ההתבגרות שלו מתמזגות עם בעיות ההתבגרות והיצר המיני המתעורר של כל האחרים. לפתע הוא מצטיין במשהו שהופך אותו למקובל. אבל בחלל מרחפת אימת הטרגדיה של הנוער הישראלי וישראל של המלחמות. הצחוק הוא צחוק בריא, גם המין, גם כל התופעות הטובות והרעות אבל הגורל הוא שם כמו בחיים, בעיקר כמו במיתולוגיה הישראלית .
עמוס עוז העיר על הנובלה בין לילה ובין שחר של יהושוע קנז: "בין לילה ובין שחר כתובה באכזריות ובחמלה, בלי רחמים ובכל זאת לא לגמרי בלי רחמים. הילדות, ההתבגרות, טקסי החניכה הברוטאליים, מעוצבים כאן בעין קרה של רופא מנתח, ביד בוטחת וגם מתוך הומניזם החלטי ומאופק של רופא מנתח".
השחקנים הצעירים מוצלחים כולם: מיכאל גמליאל, דניאל צ'רניש, קארין סרויה, חן נוכר, רות רסיוק, ג'ניה סנופ וגור קורן. כך גם התפאורה של מיכאל קרמנקו, המוזיקה של מישה בלכרוביץ' ושאר חברי הצוות המצטיין ובראשם הבמאי סלבה מלצב, שהוא גם אחד מהמורים הוותיקים ב"בית צבי", האיש שהביא מרוסיה את התיאטרון העמוק, המוקפד, תיאטרון כחוויה נפשית.
