|
|
|
בדרנה, שמשוכנע שהבריטים סייעו ליהודים לנצח, אומר:
|
|
|
|
|
| "אם הערבים היו מנצחים, הם היו שוחטים את כל היהודים, לא היה נשאר אחד. גם לא נשים. אתה רואה מה ערבים עושים אחד לשני בסוריה ובעיראק. מה אתה חושב שהם היו עושים ליהודים?" | |
|
|
|
כשפרצה מלחמת העצמאות, שירת בדרנה בעירק כחייל בצבא הבריטי. "שמעתי שפרצה מלחמה עם היהודים, ברחתי מהצבא, והגעתי מעירק למה שהיה פעם, לפני הקמת קריית-שמונה, ח'אליסה, ומשם לסכנין". בדרנה הביא עמו נדוניה ראויה לשמה אל הכפר: לא פחות משבעה תת-מקלעי תומפסון יקרי ערך, והם הביאו למינויו למפקד הלוחמים הערבים בסכנין ובנותיה: עראבה, כאוכב ודיר-חנה. "לא היה פיקוד מסודר, כל מפקד נלחם בשטח שלו, כראות עיניו, למרות שרשמית הייתי כפוף לקצין הלגיון הערבי ואספי טל". לאחר שנכבשה העיירה הסמוכה מיעאר (היום אחיהוד) בידי צה"ל ביולי 48', ופליטיה הגיעו לסכנין, החליט בדרנה שהסוף הגיע, והוא גאה עד היום בהחלטה הזו. "זהו, הפסדנו. שלחתי זקן וילד עם דגל לבן למיעאר, ובפיהם מסר למפקד צה"ל באזור: אם הוא רוצה הסכם שלום, שיבוא לסכנין. בזכות זה סכנין קיימת. צה"ל קיים את ההסכמים, לא החריב את היישובים שנכנעו, ולא נגע באף אחד. כל האחרים ברחו, לא נשאר אף אחד". בדרנה משוכנע שהבריטים סייעו ליהודים לנצח, אבל הוא עונה ללא כחל וסרק: "אם הערבים היו מנצחים, הם היו שוחטים את כל היהודים, לא היה נשאר אחד. גם לא הנשים. אתה רואה מה ערבים עושים אחד לשני בסוריה ובעירק. מה אתה חושב שהם היו עושים ליהודים?" בדרנה ורעייתו אילנה (מוסלמית כשרה מבטן ומלידה) לועגים ללאומנות הערבית שמבקשת להתנער מישראל. "כשהיינו בחאג' במכּה, ישבנו ודיברנו עם עולי רגל אחרים, ודיברנו איפה טוב יותר לחיות - בישראל, סעודיה או ירדן. אמרתי לכולם שהכי טוב בישראל. אמרתי להם, הח'אליף עומר אבן אל-ח'טאב (מנהיג המוסלמים לאחר מות מוחמד ויורשו אבו-בכר) נתן את מצוות הצדקה ל אריאל שרון (אז ראש הממשלה), והיום שרון הוא שמפזר את הצדקה למוסלמים בישראל. אמרתי להם, למשל, שאפילו אם ערבי יורה ביהודי ועוצרים אותו, הממשלה תיתן כסף גם לו בכלא וגם למשפחה שלו. כלומר הוא יקבל צדקה למרות שהוא עבריין בכלא. איפה אתם עם הצדקה שלכם?" שותפיו של בדרנה לדרך התקשו לקבל את הדברים המופלאים על המדינה שלמדו לתעב. "שאלו אותנו בסעודיה, 'איך אתם חיים עם היהודים?'", מספרת אילנה. "אמרנו, כמו אחים. הם לא האמינו לנו, אמרו לנו שאנחנו עושים פרופגנדה לישראל... דע לך שהמוסלמים לא אוהבים את הערבים הישראלים, הם אומרים שאנחנו כמו היהודים בעצמנו". הערבים יכולים להיות חלק מהמדינה היהודית? "אללה כתב לנו בקוראן לחיות יחד עם היהודים", אומר בדרנה, ששני נכדיו משרתים בצה"ל. "הבעיות שלנו היום זה היחס של המשטרה והממשלה. המשטרה והממשלה אחראיות לכל הנשק שמסתובב פה. הן אחראיות לכך שחייל שמוכר נשק שמגיע לכפר מקבל שלושה חודשים (בכלא) והערבי שקנה אותו מקבל שלוש שנים. חוץ מזה, אין בעיות. את האדמות כבר לקחו מזמן. היו לי 100 דונם, לקחו שִבעים. אנחנו כאן בישראל, ולמי אכפת מה קורה בסוריה ובאירן?"
|
|
קאסם זייד, עיתונאי תושב אום אל-פאחם, היה ילד במלחמת 1948. במשך 30 שנים עבד כעיתונאי ב'על המשמר' ובעיתונים אחרים בעברית. זייד משמיע עמדה מורכבת יותר מזו של בדרנה. מצד אחד, הוא מסרב לוותר על החלום שלו - לראות יום אחד מדינה אחת לכל אזרחיה בתוך הקו הירוק או אולי גם בין הים לירדן. "מדינת ישראל יהודית-דמוקרטית זה לא מתיישב ביחד. כל מדינה שמאמצת את האמירה הזו אינה יכולה, בשום פנים ואופן, להיות דמוקרטית. זו מדינה אתנית, לאומנית. איך אפשר להגדיר אותי, מיעוט של עשרים אחוז מהאוכלוסיה, במדינה הזו? אני לא יכול להכיר בישראל יהודית. ומצד שני, כשמדברים על יום הנכּבה מול יום העצמאות, צריך לזכור שזה נושא גורלי, הרה סכנות. הציבור הערבי צריך להיות במקום טוב באמצע". כלומר? "כלומר, לא 'מה שהיה היה' ועכשיו הכול טוב, ומצד שני גם לא לקרוא להחריב או לקום על מדינת ישראל ולנסות להרוס אותה, חס וחלילה. לא צריך נכבה נוספת, ולא צריך שואה נוספת. אז איך עושים את זה? באמצעות פשרה ו כבוד הדדי. להכיר בנו כאזרחים שווים במדינה הזאת, ולא לחוקק חוקים נגדנו כל הזמן. "אני חושב שאנחנו, במשך 64 שנים, הוכחנו לויאליות מעשית. אנחנו לא בוחני לב וכליות, אבל בהתנהגות היומיומית, הרוב המכריע של הערבים במדינת ישראל הם אזרחים נורמליים שתורמים לבניין ולקידום המדינה הזו. מעולם לא השבתנו את המשק בשעת מלחמה, החלפנו מילואימניקים שיצאו להילחם, ולא יצאנו נגד המדינה. זה אומר הכול". קיומה של ישראל כמדינה יהודית הוא היסוד. אם קשה לערבים במציאות הזו, למה אתם מתנגדים בחריפות ובזעזוע לרעיון של הצטרפות לשטחי הרשות הפלשתינית, במקום שבו אפשר להעביר את הגבול? "הישראליות חזקה בתוכנו. אני, למשל, עבדתי במשך שלושים שנה כמורה לשפה הערבית בקיבוצי השומר הצעיר, ואני מכיר את החומר האנושי, את התלמידים היהודים, יותר משאני מכיר את התלמידים בני עירי, וכל שכן מהתלמידים בשטחים או בירדן. אם תעיר אותי בחצות ותקרא לי להרצות לתלמידים יהודים מאיזו מפלגה או איזה רקע שהוא, אני אמצא את השפה הנכונה איתם. קח אותי לבית קפה מלא כהניסטים, אני אשב איתם ואמצא לשון משותפת. כל הקולות שקוראים להוציא את המשולש ולספח את התושבים לשטחים - זה לא בר ביצוע. מלבד זאת, יש לנו חברים בעכו, יפו, נצרת. אי-אפשר לקרוע אותנו מהמיקום האזרחי-מדיני חברתי ואנושי שלנו". אז לא רע לערבים בישראל, אחרי הכול. "בתחום הפרטי - בכלל לא. בוויכוחים עם החברים הערבים שלי, אני אומר להם שבמציאות אנחנו משולבים, על אפה וחמתה של הממשלה. למשל, לא מזמן קראתי ראיון עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שאמר שמתוך 1,000 רופאים בבתי החולים בארץ, יש 250 רופאים ערבים, שחלק ניכר מהם מנהלי מחלקות. הוא ציין שיש כמה רופאים ערבים שהם המומחים הגדולים ביותר בעולם בתחומם".
|
|
|
|
|
|
|
| "כשהיינו בחאג' במכּה, דיברנו עם עולי רגל אחרים איפה טוב יותר לחיות - בישראל, סעודיה או ירדן. אמרתי לכולם שהכי טוב בישראל. אמרתי להם, למשל, שאפילו אם ערבי יורה ביהודי ועוצרים אותו, הממשלה תיתן כסף גם לו בכלא וגם למשפחה שלו. כלומר הוא יקבל צדקה למרות שהוא עבריין בכלא. ואיפה הם עם הצדקה?" | |
|
|
|
"אני יודע שעשו לי ניתוח מעקפים בלי לגבות ממני אגורה שחוקה, ושאם הייתי אזרח ארה"ב לא הייתי יכול לממן אותו בכלל. אני יודע להוקיר את זה. אבל עדיין, אנחנו מרגישים שמתייחסים אלינו לא כסוג בי"ת, אלא כסוג גימ"ל ודל"ת. אזרחים שאי-אפשר לסמוך עליהם, שהם לא באמת חלק מהמדינה. וזה מה שכואב לאנשים. "רוב הערבים בארץ, אפילו אל מול האביב הערבי, יודעים שהם חיים פה טוב, במיוחד כשרואים את החדשות מסוריה, שאני כבר לא מסוגל לראות מרוב שהן מזעזעות. אנחנו יושבים בין יהודים, נהנים מאוד, ולא מרגישים נטע זר במישור האישי. אבל מצד המדינה, עדיין רואים בנו סכנה". זייד נזכר בשנות ה-50, כשנשמעה קריאה לערביי ישראל להתגייס לצה"ל. רבים, בין מתמימות ובין מחשש מפני השלטונות, רצו להתנדב. בצה"ל נבהלו, והפניות מעולם לא נענו. "עצתי, ערב יום העצמאות, היא שאנחנו נשלב ידיים ונשתחרר מהתחושות האלה. די, מספיקות 64 שנים". כשהערבים אבלים בפומבי ביום העצמאות, בעיני יהודים זו סכנה, משהו בלתי אפשרי. "החלומות הם חלק בלתי נפרד מ האדם. אני במקור מכפר אל-מנסי בעמק יזרעאל, שהיום נמצא בו מושב היוגב. כל החלומות שלי, כל חלומות הילדות שלי, חלמתי כאן, ואף אחד לא יכול לשלול אותם ממני. אני לא משלה את עצמי שאקח בכוח את האדמה הזו, אבל לא אנושי לשלול ממני את החלום. יש הרבה אדמות שלא עושים בהן שימוש, הן סתם עיי חרבות. למה שלא יתנו לי, למשל, להקים בהן בית? או שיתנו לי חלק מהאדמה? משהו, להראות שהיהודים שותפים גם בתחושות שלי. "ברור לי שהיהודים חוגגים. אפשר לכבד את הרגשות - אתם עם החגיגות שלכם ואנחנו עם הנכבה שלנו. אם נכבד את הרגשות, נוכל לחיות בקִרבה. האינטרס הכי גדול של היהודים הוא לתת לנו להשתלב, לתרום כפי יכולתנו למדינה, לכלכלה, לחברה. אם המדינה תצא מהמנטליות של הממשל הצבאי, היא תראה שהערבים יכולים לתרום הרבה". התרומה הראשונה תהיה שירות לאומי, למען השוויון? קאסם נרתע, ומזכיר את 'פתגם ג'וחא': "זה כמו אדם שמתאסלם בלילה. המוסלמים לא מכירים בו כמוסלמי, משום שהוא התאסלם ללא עדים, והנוצרים לא מוכנים לקבל אותו חזרה, משום שהוא התאסלם. אנחנו תמיד מסתכלים על הדרוזים, שהלכו עם היהודים עד הסוף והמצב שלהם גרוע יותר משל הערבים, מכל הבחינות. מה יעשו המוני ערבים בצה"ל? כמה מכיני-קפה צריך? הרי אפילו למכבי האש לא מקבלים ערבים היום. אז כשיבואו אלינו בידיים נקיות, יהיה על מה לדבר".
|
|
