כתב הגנה שהגישו חברת קשת והתוכנית "עובדה" מעלה את השאלה, בשביל מה בעצם יש משטרה ופרקליטות ובתי משפט. דומה שאפשר לחסוך את כל הפרוצדורה הארוכה, היקרה והמסובכת הזאת, ולהפקיד את כל המלאכה בידיהם של ד"ר (למשפטים)
אילנה דיין ואנשי צוותה. ונדגיש שוב: את הרושם הזה יוצר כתב הגנה, לא כתב תביעה.
במאי 2010 שודר ב"עובדה" תחקירו של עמרי אסנהיים בעניינו של שמעון קופר, ששתי נשותיו הראשונות נפטרו. הרושם שנוצר מהתוכנית - טוען קופר בתביעתו - ברור: הוא רצח אותן. "תעלומת האלמן הכפול", הוכתרה הכתבה והקדימון שלה קבע: "הוא איבד את שתי נשותיו, שתיהן מתו בנסיבות דומות, זה לא סתם מוות, משהו פה דומה מדי". ואם מישהו לא הבין את הרמז, באה השאלה הרטורית: "האם מדובר בצירוף מקרים?" קופר - המיוצג בידי עוה"ד אלי הלם, אנה ג'יאמי ונטלי יחיאלי-ברקוביץ - תבע מקשת, דיין וצוות עובדה 3 מיליון שקל, אך לאחר מכן הפחית את תביעתו ל-750,000 שקל.
כתב ההגנה של קשת ו"עובדה", שהוגש בידי עוה"ד טל ליבליך וליאת ברגמן-רביד ממשרד ליבליך-מוזר, משתרע על פני 26 עמודים. חלק ניכר ממנו מוקדש להתקפה אישית חריפה ביותר על קופר, אך לא זה מה שמשך את תשומת ליבנו, אלא שורה של טענות מהן עולה
תפיסה חד-משמעית של דיין ואנשיה:
המשטרה לא מעניינת אותנו, המכון הפתלוגי איננו פקטור, אנחנו חוקרים ותובעים ושופטים ומרשיעים. מה שלא עושה בג"ץ - להתערב בשיקול הדעת של רשויות החקירה - יכולה לעשות דיין.
"הוכחת סיבת המוות מוטלת על התובע" "כל אשר פורסם אינו מהווה דיבה או הוצאת לשון הרע על התובע, ובכל מקרה הוא חוסה תחת כל הגנות חוק איסור לשון הרע", נאמר בכתב ההגנה. על הטענה הזו חוזרות ליבליך וברגמן-רביד שוב ושוב: הפרסום היה אמת, היה בו עניין ציבורי, הוא אפילו עשה חסד עם קופר בכך שלא חשף את מלוא פרצופו האמיתי. "קשה למצוא דוגמה מובהקת יותר למלאכה עיתונאית ראויה מאשר כתבה זו", הן טוענות.
על-פי כתב ההגנה, דיין בכלל לא יודעת מה קופר רוצה ממנה: "בשום מקום בכתבה לא נאמר שהתובע רצח את נשותיו. הטענות שהועלו הובאו בשם אומרם, הן אמת והתובע יודע זאת. הנתבעת אף הדגישה למעלה מן הצורך, מספר פעמים, את חזקת חפותו הפלילית של התובע ועובדות אשר לכאורה נוחות לו". ובהמשך: "הנתבעים לא רק שלא הציגו את התובע כרוצח, אלא אף עשו עימו חסד רב באופן המדוד, הזהיר והאחראי, שבה פרשו את המידע על אודותיו בפני הצופים".
קשת ודיין אומרות שאינן מסכימות עם פרשנותו של קופר לדוח הנתיחה שלאחר המוות של אשתו ג'ני, ושהן שומרות על זכותן להגיש חוות דעת נגדית. גם זה תמוה: האם דיין תבקש להוציא את הגופות מהקבר? ומדוע הבדיקה לא נעשתה לפני השידור? ואז מגיע משפט המחץ: "הוכחת סיבת המוות של שתי נשותיו של התובע מוטלת על התובע". כאן חייבים הערה: נטל ההוכחה בתביעות לשון הרע הוא תמיד על הנתבע; לא ברור מדוע סבורות ליבליך וברגמן-רביד שהמקרה הזה שונה.
"עובדות אמת" למרות שהתיק נסגר ומה לגבי העובדה - שאינה מוכחשת - שהמשטרה סגרה את התיק נגד קופר מחוסר אשמה, דהיינו משום שהשתכנעה שלא ביצע כל עבירה? "בין אם נסגר התיק המשטרתי ובין אם לאו, תפקידם של הנתבעים הוא להעלות נושאים בעלי חשיבות ציבורית, ובכלל זה, ביקורת על המשטרה שחקרה באופן שאינו ממצה", משיב כתב ההגנה. "אין זו הפעם הראשונה שהמשטרה אינה ממצה חקירה, ואין בכך כל רבותא.
"בין אם כך ואם אחרת, בין אם פתוח התיק ובין אם סגור הוא - אין לגרוע מחשיבותה של עיתונאות חוקרת, חשיבות אשר קיבלה ביטוי בשורה של הלכות פסוקות. חשיבות עקרונית זו באה לידי ביטוי במלוא העוצמה במקרה זה: כאשר להתנהלותו של התובע, בעלי קשר למבחן הפלילי, יש משמעות ערכית-מוסרית וישנו אינטרס ציבורי גדול בפרסומה. גם אם אכן כך הדבר, והחקירה הסתיימה ונסגרה בהעדר אשמה של התובע, עדיין הדבר אינו הופך את הפרסום ללא נכון או ללא לגיטימי. מדובר בעובדות אמת שהייתה חשיבות בשידורן גם העדר חקירת משטרה, וגם בהינתן תום החקירה".
חוץ מזה, נאמר בכתב ההגנה, העובדה שהתיק נסגר מחוסר אשמה הוזכרה ארבע פעמים במהלך הכתבה, בתחילת הכתבה אף נאמר: "צריך לומר שאין אפשרות לבסס חשש כלשהו באשר למותן של שתי הנשים של קופר". אם כך, ישאל התם, מדוע היה צורך בשידור התחקיר? ואם הטענה היא שחקירת המשטרה הייתה שטחית/רשלנית - מדוע אין מביאים הוכחות לכך, אלא מתמקדים בחקירה מקבילה מטעם התוכנית?
יש כאן נקודה חשובה עוד יותר. הגנתה של דיין בפרשת סרן ר' הייתה "אמת לשעתה": מאחר שבזמן שידור הכתבה התנהלה חקירה נגדו, הדברים היו אמת ולכן מוגנים. בית המשפט העליון קיבל עמדה זו. כאן היא הולכת עוד צעד גדול קדימה (או שמא אחורה), שאולי נכנה אותו "אמת לשעה שהייתה": גם אם תיק החקירה כבר היה סגור בזמן שידור הכתבה - מותר לשדר חשדות שהופרכו בידי המשטרה, בנימוק שהחקירה לא הייתה ממצה. ובכלל, הצד הפלילי בכלל לא חשוב - ונא לזכור שמדובר בשתי נשים מתות - אלא המשמעות המוסרית-ערכית, של מי שאינו איש ציבור.
"מקרי המוות הם בהחלט מוזרים" הלאה. כזכור, כתב ההגנה טוען שבשום מקום לא נאמר שקופר הוא רוצח. אבל בהמשך חוזרים הרמזים: "מקרי המוות של נשות התובע הם בהחלט מוזרים". קשת ודיין אף בטוחות - או לפחות כך הן טוענות - שהשאלות שהוצגו בכתבה היו אמיתיות ולא רטוריות: "האם מדובר בצירוף מקרים טרגי ונדיר? האם נגרם כאן עוול לגבר שאיבד שתי נשים?" ובהמשך חוזר כתב ההגנה על כל קווי הדמיון בין שני מקרי המוות. אבל, כאמור, דיין ואסנהיים טוענים שבשום מקום לא אמרו שקופר הוא רוצח. נעיר אנחנו: לשון הרע קיימת גם ברימוז ולא רק באמירה מפורשת.
ולסיום: "טענות התובע כאילו המשטרה חקרה ביסודיות את הפרשה הן טענות שאין להן על מה לסמוך, וממילא, התחקיר ששודר אינו הופך לבלתי לגיטימי בהינתן קיומה או העדרה של חקירת משטרה". הוא שאמרנו:
המשטרה מיותרת, יש דיין עליון.