האופרה הישראלית, באורפיאוס ואאורידיצ'ה של המלחין הגרמני מהמאה ה-18, כריסטוף ויליבדלד גלוק, העניקה לצופים חוויה חושית מושלמת. גם מי שלא ראה אופרה מימיו וזו לו הפעם הראשונה - יכול היה להתענג באופן טוטאלי על קסמי המוזיקה, הקולות, נפלאות הסיפור, הבימוי, התפאורה והשילוב ביניהם. סיפור אורפיאוס מן המיתולוגיה היוונית ופרשת אהבתו לאאורידיקה כבר שימש השראה ליצירות רבות בתחומים שונים. אחת המעניינות הייתה, למשל, הסרט אורפיאו נגרו, משנות החמישים של המאה הקודמת, המתאר את הסיפור, על-רקע הקרנבל בריו עם מוזיקה של מייסדי הבוסה נובה אנטוניו קרלוס ג'ובים ג'ו ג'ילברטו, וויניציוס מוראייס. לפני אורפיאו נגרו כבר כתבו וביצעו אינסוף גרסאות מוסיקליות של האגדה, בין המחברים - בכל התקופות - יוסף היידן, ג'אק אופנבאך, דריוס מיו, ג'אן פיליפ ראמו, פיליפ גלס ורבים אחרים. גלוק, מחבר גרמני מן המאה ה-18, מחברן של 35 אופרות, ביניהן אפיגניה באאוליס, כתב את אורפיאוס ואאורידיצ'ה, יצירה מענגת ומפורסמת במיוחד, בשנת 1762, לתזמורת ולשלושה גיבורי הסיפור (אורפיאוס, אאורידיצ'ה ואמור). למקהלה תפקיד בולט בשירי קינות באווירת רקוויאם, קינות אבל ונהי של אובדן, מוות וחידלון. לפי האגדה, אורפיאוס, בנו של אפולו, היה נגן נבל הטוב בעולם. בגרסת האגדה הראשונה כלי הנגינה היה כלי מיתרים בשם לירה. צאצא מעולם האלים, הכיר בן אפולו את אאורידיצ'ה הנימפה, בת זוגו ואהובתו. האהובה נעקצת על-ידי נחש, מתה ועוברת לעולם המתים. האהוב לא יכול לחיות עם צערו, נגינתו (כך לפי אחת מגרסאות האגדה) גרמה לבכי לכל שומעיה עד כי גירשו את אורפיאוס אל השאול, לחפש שם את אהובתו המתה. אורפיאוס מקבל מאלילי השאול זכות מיוחדת להוציא את אהובתו חזרה אל החיים בתנאי שלא יביט בפניה עד שיצאו. אורפיאוס האוהב והמתגעגע לא מצליח לעמוד במשימה, מביט בה ואף מחבק ומנשק אותה, ואהובתו חוזרת אל עולם המתים בפעם השנייה לקול נהי המקהלה וצלילים נפלאים של המוזיקה של גלוק.