גור קורן כתב מחזה על עצמו, שרק לאחר מות סבו, הרגיש שהוא צריך לתקן עוול שנגרם לסב, בספר שעומד לצאת לאור וגיבורו הוא חברו של הסב לתלאות ימי מלחמת העולם השניה. העלילה כולה היא החיפוש אחר הדמויות מסיפורי הסב. אותן הוא פוגש בדימיונו תוך היתקלות באנשים שונים. חלקם הם הסב בסיטואציות שונות, חלקם חבריו מאז, והכל תוך מבט מלא הומור עצמי לעיתים סרקסטי ולרוב מלא נשמה יהודית, מטובלים במילים ביידיש.
אפשר להניח, שמי שנהנה מההצגה, יוכל אף להמשיך ולהינות מהצגות תיאטרון היידשפיל, המשוחקות ביידיש, עם כל העסיסיות של ההומור היהודי, שרק ביידיש יש לו את מלוא הטעם. גם אני לא ידעתי מילה ביידיש, כי בבית הורי דיברו רק עברית, אך מתוך הצפיות במשך שנים ביידישפיל, קריאת התרגום הרץ לעברית, תוך הקשבה ליידיש - התחלתי להקשיב יותר ופחות להזדקק לתרגום. זה באשר ליידיש.
גור קורן, המופיע בשמו האמיתי, עם קסם של משחק, רוכש את הקהל בתוך שניות. הכנות במשחקו גורמת לנו להיכבש ולהאמין שהכל אמת. גם אם הוא השחיל לתוכה מפרי דמיונו העשיר. אבל הכל זורם. כך גם יובל ינאי, שמתחיל כקבצן טרדן, ולפתע הופך לסבו של גור, וחוזר בסצינות שונות כטיפוסים שונים, כמו נהג מונית חובב ספרות יפה., וכ"חשמל" - טפוס המכור לסם המדליק אותו טוטאל. כך מפליאה במשחקה החם ומלא הרגש נועה קולר שתחילה מרשימה כתלמידת תיכון היפית, מעשנת ומרדנית, ובהמשך כזקנה שתחתוני החוטיני של הדמות שקדמה לה מטרידים אותה בהיכנסם לחריץ. היא שחקנית דרמטית וקומית כאחד, ומרווה את הצופים בכשרונה. את התלבושות השונות ורבות ההשראה עיצב ברק חודריאן המחונן.
רונית בקרמן בכשרון הרבגוני שלה מתחילה כמנהלת נוקשה של תיכון, ויוצרת דמות נלעגת קריקטוריסטית שהקהל נהנה מאד לצחוק ממנה. בהמשך היא גם סטודנטית שמכוניתה נגררה, ואח"כ היא מלצרית סקסית פתיינית. אופן ההגיה שלה את המילים - זה מה שמדגיש את האלמנט הקריקטורי המצחיק. ציון אשכנזי מעמיד דמות של מרצה להיסטוריה של יהדות מזרח אירופה, שהוא גם הומו, והמחוות והתנועות שלו, שגם הן במינון מוגזם, מעצימות את הצחוקים והנאת הקהל. משחקו נהדר ומרשים. ומשחק החתול והעכבר שבינו לבין גור, שבעצם רוצה לשכנע את המרצה הצעיר לתקן את הטעות אודות סבו, בספר על סבו של המרצה - הסצינה הזו גם היא מעשירה את המבט הסטירי על כל המציאות היומיומית שלנו, המתערבלת עם הכמיהה לשמר את זכרון העבר למען הצעירים של היום ומחר.
גור קורן משמש גם מרצה לתיאטרון בבתי ספר תיכוניים במגמה מיוחדת זו, ולכן, דאג להציג את המחזה ברחבי הארץ בפני תלמידים. ההצגה נוחלת הצלחה הודות לתערובת של ההומור עם שברירי זכרון המלחמה, כשהסב וחברו נהגו להבריח חמישה ק"ג סוכר מפולניה לרוסיה, כדי לעשות כמה רובלים או זלוטי - ע”מ להתקיים.
ההצגה אינה סיפור על השואה. אלא תהליך של חיפוש עצמי ושל הדרך, עד למציאת הפתרון, שמתממש עם פגישת גור והמרצה, בנו של יוסף, חברו של סבו. והדרך, על כל שלביה - היא הסיפור.
ההצגה של ת' גשר עם הצעירים המוכשרים האלה, מעגנת את התיאטרון ומאששת את מיקומו בסצינה הישראלית, ולא רק עוד כתיאטרון שנועד לשחקנים מברית המועצות לשעבר. ההוויה המקומית נעוצה בו כעת עמוק, והאיכות המוקפדת של יבגני אריה בימאי ההצגה, ומנהלו האמנותי של "גשר" נשמרת. גם עיצוב הבמה שיצר סלבה מלצב, שהקים יחד עם אריה בזמנו את התיאטרון, ושימש מורהו של גור ב"בית צבי", גם הוא תורם לקלילות בה צלחה ההצגה לכבוש את הקהל. לו רק נשמרה מסגרת הזמן של שעה וחצי, ולא גלשה לשעה ארבעים וחמש כפי שחווינו, היה הקצב של ההצגה נשמר טוב יותר.
הצגה מומלצת לכל הקהל, שאכן גודש את אולם ה"האנגר"של גשר ואולמות אחרים כבר שנתיים וחצי.
