קיץ 1989, שעת בין ערביים. אני יושב על המדרכה מול הכניסה למסעדה שלי בתל אביב ("נרגילה"). מולי, עם כוס תה עתיר נענע, ישבה זיוה. אני עם (קפה) טורקי. ישיבת חיזור נינוחה, המבטים רכים, כשמדי פעם חשתי הנאה כשהצלחתי להצחיק אותה. פתאום הוא התקרב, היה בדרכו לאיפשהו. "אל תסתובב, הנה יוסי בנאי" היא אמרה לי. סובבתי את מבטי. הוא התקרב עוד, ועוד, עד שהגיע אלינו ממש, ואז עצר, ורכן.
"אל תאמיני לאף מילה שלו", הוא אמר לזיוה. "הגברים רוצים רק דבר אחד". צחקנו. "יוסי, אפשר להזמין אותך לקפה?" עוד חצי שעה אני חוזר, אם תישארו באותו מקום - אשתה איתכם בשמחה. יוסי בנאי הוא סיבה מספיק טובה להמתין עד שיגיע, חשבתי לעצמי. גם בגלל שאהבתי אותו, וגם בגלל ההבנה, שישיבתו במדרכה מול הכניסה למסעדה, תפרגן לפדיון - במיוחד אם אצליח לגרום לו להגיע בקביעות.
אחרי שעה חזר, ושאל אם פג תוקפה של ההזמנה. "לא, מה פתאום", השבתי. "אמרתי לך חצי שעה, וחזרתי אחרי שעה, אז חשבתי ככה סתם... אולי... אני יודע? מה אני מתברבר, תזמין לי תה בבקשה". אם אני צריך להגדיר את אותן דקות ביחד עם יוסי בנאי במילה אחת, הייתי בוחר במילה - סבבה. למרות שהוא שמאלני, אבל על פוליטיקה דיברתי במפגש השני. למרות שאני צרכן תרבות "קמצן", יוסי בנאי נחשב לענק תרבות. מבחינתי, יוסי בנאי איש מקסים.
שורות אלה נכתבות ביום 11.5.12. בדיוק היום, לפני שש שנים, יוסי בנאי נפטר. כתיבת השורות האלה גורמת לי להתרפק על אותם רגעים (מעטים) עם איש שידע להקסים אנשים גם כשלא התכוון. יהי זכרו ברוך...