מן המפורסמות הוא, שחברות ביטוח אינן ששות לשלם תגמולים למבוטחיהן. ידוע גם שלעיתים הן מעלות טענות שונות (ומשונות) בניסיון לדחות תביעות של מבוטחים. ובכל זאת, הטענות שהעלתה חברת הפניקס כנגד טייס קרב לשעבר שנפל בשבי, שבנו נפטר מסרטן ושהוא עצמו איבד את הראייה בעין ימין - הטענות הללו כנראה קובעות רף חדש של ציניות, התחכמות ואפילו כזבים.
הטייס, יליד 1951, היה נווט בטייסת פנטום ונפל בשבי הסורי במלחמת יום הכיפורים; דומה שלא צריך להזכיר מה מן הסתם עבר עליו שם. הוא חזר לחיל האוויר, הוסמך כטייס קרב, היה מפקד טייסת וסגן מפקד בסיס. בשנת 1982 חלה בסרטן בנו בן השלוש והוא נפטר לאחר שנה. כתוצאה מאירוע טרגי זה, לקה הטייס ב-CSR - מחלת עיניים בה מצטברים נוזלים מתחת לרשתית. הוא טופל בטיפות, קורקע זמנית למשך שנה וחזר לטוס.
בשנת 1992 שוחרר הטייס וכעבור שנה התקבל לעבודה כקברניט באל-על. בינואר 2004 התברר, בבדיקה רפואית תקופתית, כי הוא איבד את הראייה בעין ימין. הוא כמובן קורקע מיידית ואיבד את מקור פרנסתו. לכל הפחות, כך לפחות חשב, יש לו פוליסת ביטוח בחברת הפניקס המבטיחה לו פיצוי חודשי של 75% משכרו.
כלל לא נשאל על בעיות עיניים הפניקס חשבה אחרת. החברה טענה שהטייס הגיש לה הצהרת בריאות כוזבת, בה הסתיר את העובדה שהוא סובל מבעיות עיניים מאז 1991, כאשר התקבל לביטוח הקיבוצי שערכה לעובדי אל-על. יתרה מזאת: הפניקס הציגה הצהרת בריאות נוספת עליה חתם הטייס, בה לא נאמרה מילה וחצי מילה על בעיות העיניים שלה - והרי לנו ראיה שמדובר בשקרן ונוכל סדרתי.
שופטת בית משפט השלום בחיפה,
אילת דגן, דחתה (יום ג', 15.5.12) בשתי ידיים את כל טענותיה של הפניקס. ראשית, אמרה, הוכח שהטייס טס במשך 15 שנים בחיל האוויר ובאל-על. הטייסים עוברים בדיקות אחת לחצי שנה או שנה, וברור שאם הייתה לו בעיית עיניים אקוטית - להבדיל מאותה דלקת לפני 30 שנה - היא הייתה מתגלה מיד.
שנית, הצהרת הבריאות עליה התבקש הטייס לחתום מנתה בדיוק שישה סעיפים: "1. אין לי נכות קיימת כלשהי העולה על 25%. 2. לא אושפזתי בבית חולים כתוצאה ממחלה או תאונה במשך שלוש השנים האחרונות. 3. אין לי היסטוריה של מחלות לב או סרטן במשך חמש השנים האחרונות. 4. אני לא חולה איידס ולא ידוע לי שאני נושא נגיפי איידס. 5. למיטב ידיעתי, אינני סובל מבעיות נפשיות.
6. למיטב ידיעתי, הנני בריא בהחלט". זה הכל. הוא לא נשאל אפילו ברמז על בעיות עיניים, וממילא לא היה צריך לומר דבר. הוא לא נשאל על אירועים שהתרחשו לפני יותר מחמש שנים, וממילא לא היה צריך לומר דבר. לעומת זאת, הטייס חתם על ויתור על סודיות רפואית, כך שהפניקס יכלה בקלות לבדוק את מצבו הרפואי, אך לא עשתה זאת.
ההצהרה המקוצרת הזו, ציינה דגן, עומדת בניגוד לשאלון מפורט בן 32 סעיפים שנדרשים למלא המצטרפים לביטוח אישי. ד"ר חיים פרלוק, רופא חיתומי מטעם הפניקס, טען שההצהרה המקוצרת עדיין מחייבת את החותם למסור פרטים שלא נשאל עליהם. הוא גם טען, שאינו יודע מדוע בחלק מהמקרים דורשת הפניקס גילוי מלא ובחלק מסתפקת בהצהרה מקוצרת. על כך אומרת דגן, שזוהי גירסה "מוקשית ומיתממת", שכן "אין זאת כי המבטחות מבחינות היטב בין סוגי ביטוחים (קולקטיבי לעומת פרטי-יחיד) וההצהרה המקוצרת מהווה הטבה מסוימת והסכמה לקבל מבוטחים שיש מחלות בעברם ללא החרגה. אין לי ספק שד"ר פרלוק מודע היטב להבדל ולרציונל שבבסיסו".
הפניקס השחירה את פניו ולא התנצלה דגן מוסיפה: "אם הנתבעת סבורה כי הכנסת הצהרה כללית וגורפת זו תהווה עבורה סעיף סל להרחבת הצהרת הבריאות ביום פקודה ודרישה לגילוי רחב יותר ממה שדורשת בהצהרות הבריאות הארוכות והמפורטות הנהוגות אצלה במקרים אחרים, הרי שעמדתה זו מהווה הכשלת המבוטח, אינה הגונה בעיני אינה תואמת את הדין, ויש לדחותה... שעה שהמבטחת ויתרה על הצהרה מפורטת, אין לה להלין אלא על עצמה שקיבלה תשובה סוביקטיבית כנה התואמת את ידיעתו והבנתו של המבוטח ואם התשובה אינה מלאה האשם רובץ לפתחה של המבטחת שמצד אחד מבקשת להיטיב עם מבוטחיה ומצד שני מבקשת להשאיר פתח מילוט רחב ומעורפל ליום פקודה".
ומה לגבי השקרים הסדרתיים כביכול של הטייס? כאן הגיעה הפניקס לשפל המדרגה: "מסתבר כי אותה הצהרת בריאות מ-13.1.98 כלל אינה עוסקת במצב בריאותו של התובע אלא הצהרה בדבר בריאות ילדיו אותם ביקש לצרף לביטוח ואף כותרתה המפורשת: טופס ביטוח הצטרפות טלפוני לביטוח המשלים לבני משפחת עובדי אל-על. משהוברר לנתבעת עניין זה בעדותו של התובע (שניתן היה לראותו בנקל גם בעצמה ולחסוך את השחרת פניו של התובע לשווא), חזרה בה הנתבעת מהטענה בדבר ההצהרה הנוספת הכוזבת, כאילו לא ארע דבר, וללא כל התנצלות על הלבנת פניו".
דגן חייבה את הפניקס לשלם לטייס 1.6 מיליון שקל בערכי 2004 (בגין התקופה בה לא שילמה לו בגין אובדן כושר עבודתו), בתוספת שכר טירחה לפי תעריף לשכת עורכי הדין או הקבלות על הסכומים ששילם בפועל. בנוסף לכך, קבעה, "ראוי כי הנתבעת לא תאלץ את התובע להגיש תביעות חדשות בעתיד ותגיע להסדר עמו לגבי העתיד בהתאם לקביעות הבסיס ביחס לחבות חודשית שבפסק דין זה עד מועד תום הביטוח".