קשה להאמין, אבל למערכת היחסים העכורה שבין טורקיה לבין ישראל תורמת בימים אלה גם...ציפור מעופפת. הדברים אמורים בשרקרק צבעוני, ששלטונות-אנקרה מייחסים לו, לא פחות ולא יותר, מ..ריגול לשמו עבור "המוסד"!
בין אם המדובר במקור חשאי, ובין אם לאו, העיתונות הטורקית יודעת לדווח על חקלאי מקומי, המתגורר בעיירה סמוכה לגבול הסורי, שהבחין באחד השדות בגוויית-ציפור מסוג שרקרק. על-פי המקור הזה, הקיפה את רגלה של הציפור טבעת, שנשאה את הכיתוב "ישראל".
מה שהטריד את הטורקים ושעורר את חשדם הגדול היו נחיריה של הציפור. נחיר אחד נתגלה, לדבריהם, כגדול יותר ממשנהו. בצירוף הכיתוב "ישראל" הוא עורר חשד מוצק שבנחירו הגדול של השרקרק הושתלו...מכשירי-מעקב וריגול מובהקים. בקרב השלטונות הטורקיים עורר השרקרק רושם ברור שהוא הגיע למדינתם כסוכן של שירותי הביון הישראלים.
אלא שחקירה ישראלית קצרה אמורה הייתה להזים את השמועה הזדונית. מסתבר ממנה שהטבעת הוצמדה לשרקרק בחברה להגנת הטבע, עוד לפני ארבע שנים, כסימון שיגרתי מקובל, שנועד לעקוב, לצרכים של מחקר, אחר נתיב-נדידתו בעולם.
ובכל זאת לא הצליח הגילוי הזה לשים קץ לשמועה הזדונית. הטורקים בשלהם: הם משוכנעים, עדיין, שהמדובר בריגול לשמו!
חושדים בכשרים אם להודות על האמת, אין זו הפעם הראשונה שמדינה מוסלמית חושדת בציפורים ארץ-ישראליות כשרות. מן העבר ידועים מקרים לא מעטים על ציפורים כאלה, שסיימו את חייהן בנסיבות עלומות. אחד מהם הוא סיפורה של שרה אהרונסון, גיבורת ניל"י. באותה עת פשה בארץ הנוהג להעביר לבריטים ידיעות באמצעות יוני-דואר.
בספטמבר 1917, למשל, נתפסה יונה כזאת על-ידי הטורקים. בדרך זו נחשפה רשת הריגול היהודית וסופה של שרה אהרונסון היה בכך ששמה קץ לחייה ביריית-אקדח, לאחר שעונתה קשות בכלא.
באוקטובר 1946 דאגו של כל נקודה שעלתה על הקרקע יהיה להק-יונים כשירות-קשר, וזאת נוסף למכשירי הרדיו שסופקו לה. על-פי התיעוד מסתבר שאף למסעות הפלמ"ח נהגו לצרף יוני-דואר מאומנות.
ידוע גם על יוני-דואר בשירות הקשר הארצי של תנועת ההגנה. שני אנשי השרות הזה - אברהם עץ-הדר וצבי לוין - היו הראשונים שטיפלו בשובכי היונים למטרות צבאיות. בעת המצור של מלחמת-תש"ח על הגליל המערבי, נהגו לצרף לכל שיירה להק של יוני-דואר, כדי לשמור בכך על קשר עם ישובים מנותקים. ידוע, למשל, סיפורה של יונת-דואר שנשלחה באפריל 1948 לקריות והביאה עימה "יונוגרמה" (מברק באמצעות יונה), ובה בקשה לשלוח לקיבוץ מכתבים ורשימת הזמנות של מזון, מצרכים ובגדים.
שובכים מיתולוגיים בשנים הראשונות לקיומו של חיל הקשר בצה"ל צורפה אליו יחידת-יונאים מיומנת. חיילי היחידה נהגו לצייד את היונים במברקים מוצפנים שנקשרו לרגליהן ואלה אומנו להגיע למחוז-חפצו של חיל הקשר מעבר לגבול הישראלי. בשנות שירותי בצה"ל, בשלהי שנות החמישים של המאה החולפת, עדיין יכולתי להבחין בשובכים המיתולוגיים שנותרו כמזכרת נוסטלגית.
מסתבר שליוני הדואר יש היסטוריה צבאית גם בעולם הגדול. בעת המלחמה שבין פרוסיה לצרפת, שנמשכה חודשים אחדים, נותקו קווי הטלפון בין עיר הבירה פריז לשאר חלקי המדינה. כתחליף שימשו אז מאות יוני-דואר, שהתעופפו מצד לצד כמטוסים המבצעים גיחות מעל לקווי האויב. בדרך זו הן הצליחו לגשר בין האיזורים המנותקים ולקיים תקשורת אלטרנטיבית. הפרוסים, שלא ראו את העניין בעין יפה, הורו לחייליהם לירות בכל יונה שעפה באוויר.
העניינים האלה חזרו על עצמם גם במלחמת העולם הראשונה, כאשר שני הצדדים היריבים נהגו להשתמש במאה-אלף יונים לפחות. מכולן זכורה לפרוסים יונה שכונתה "שר-אמי", שביצעה משימות עבור חיל הקשר האמריקני, כשחוברות אליה שש-מאות אלף יונים מאותו להק-אוויר.
רגע קריטי ההיסטוריה יודעת לספר על רגע קריטי במלחמה של אוקטובר 1918, שבו יונת הדואר הייתה קרש ההצלה. היה זה כשסמוך לסיום המלחמה מצא עצמו גדוד אמריקני כשהוא מנותק משאר החטיבה שלו, והחיילים האומללים נותרו מוקפים לוחמי חיל הרגלים של צבא-גרמניה. האמריקנים לא הצליחו אז ליצור קשר עם חבריהם ובאותה עת גם ספגו אש ארטילרית מיחידות אמריקניות שלא זיהו אותם.
אנשי הגדוד שלחו אז יונת-דואר, שהובילה עימה את המסר החשוב והדחוף, לפיו היו תקועים במצב בלתי-נסבל. אלא שהגרמנים ירו ביונה ובזו שלאחריה, וכך נותרה אותה יונה מפורסמת - "שר-אמי", שהצליחה להגיע לחיילי החטיבה כשהיא פצועה בכנף שלה.
בסופו של דבר מצאו מפקדי הצבא את התשדורת על רגלה של יונה ושלחו מייד כוח שחילץ את החיילים הלכודים. סופה של היונה שהיא פוחלצה והיא מוצגת, בכבוד והדר, במוזיאון הרוגל בוושינגטון.
שימוש נפוץ ביוני-דואר היה גם במלחמת העולם השנייה. הבריטים, למשל, זוכרים עד היום בהערצה רבה את סיפורה של היונה פאדי, שחצתה את תעלת הלמאנש ביום הפלישה לנורמנדי...
