הרשמים בבתי המשפט עוסקים בצדדים הכי טכניים והכי אפורים של המערכת: ערבויות, דחיות, מסמכים. זהו גם מצבם של רשמי בית המשפט העליון, שבסופו של דבר - מטפלים בדיוק באותם נושאים, גם אם הצדדים לפעמים יותר ידועים והשאלות לפעמים יותר כבדות. באופן טבעי, בהחלטותיהם של הרשמים קשה מאוד למצוא פן ציבורי-חדשותי, ובוודאי שלא מחפשים בהן היבטים שמעבר לפורמליסטיקה. אבל יש גם מקרים יוצאי-דופן.
לשולחנו של רשם בית המשפט העליון, גיא שני, הגיעה בקשתה של מיחאי זמפירה להעביר את הדיון בעניינה מבית הדין הארצי לעבודה לבג"ץ. מדובר בערעור שהגישה זמפירה, ולדבריה בית הדין "דחה את מתן פסק הדין מפאת חוסר זמן", ו"היה לי מועד דיון בערעור שנקבע לתאריך 1.5.2012 אך הוא בוטל". זמפירה טענה, כי התנהלות זו יצרה בליבה תחושות של "חוסר אמון וחשדות".
ניתן היה להשליך את הבקשה, בלי יותר מדי גינוני טקס, לסל המיחזור הקרוב. אבל כאן נכנסה המערכת לפעולה. עו"ד דני בן-טובים, ממדור בלתי-מיוצגים במזכירות בית המשפט העליון, הודיע לזמפירה שבית הדין הארצי קבע דיון בעניינה ל-24.5.12, וכי לבית המשפט העליון ניתן לפנות "רק בדרך הקבועה בחוק בהתאם לסדרי הדין ורק לאחר מיצוי ההליכים בכל הערכאות הקודמות".
זמפירה כנראה לא בדיוק הבינה, כי היא הגישה בקשה "לרשום ולפתוח את התיק בית משפט עליון ירושלים (בית משפט גבוה לצדק)". בקשה זו הגיעה לשני, אשר כמובן דחה אותה משום שאין נוהל שכזה, במיוחד לנוכח העובדה שכאמור כבר נקבע דיון בבית הדין הארצי. גם שני היה יכול לעצור כאן, אך הוא הוסיף: "המזכירות מתבקשת להודיע למבקשת על החלטה זו בהקדם, ומדור בלתי-מיוצגים, שפעל עד כה בניסיון לסייע למבקשת, יסביר לה ככל האפשר על הדרך המיטבית לקדם את עניינה". לבסוף, הורה שני להעביר ללא דיחוי לזמפירה את החלטתו באמצעות הפקס.
מגיעה לשני מילה טובה. כאמור, מבחינת החוק - לא היה צורך להקדיש יותר מאשר עשר שניות לבקשה הזו. ניתן היה לכתוב אליה "נדחה" ולשלוף החלטה מן המאגר. אבל שני עשה דבר שלא מעט שופטים יכולים ללמוד ממנו: הוא ראה את האדם שמאחורי ההליך והעניק לו שירות.